בחירות 2015 מחזקים את הצבעים השולטים בחברה בישראל. הקמפיינים הפוליטיים (מי אמר השקופים של ש"ס) , רשימות המפלגות ( מגוון אנושי כמעט ולא קיים) , פרשת אלי אוחנה (תשאלו את בנט) ובכלל השיח המתחזק על אזרחים שונים בישראל.

כדברי המשורר שאול טשרניחובסקי, "אין אדם אלא תבנית נוף מולדתו". נדמה ככל אדם יציר סביבתו. נוף ההרים, המדבר, הים, עצי הקוקוס, המצוקים, גושי הבטון הפזורים וכמובן האנשים החיים סביבו הם המעצבים את האדם. תוצר של בריאה וחיים. צלם לאביו ולאמו.

אם נולד באפריקה יקרא הוא אפריקאי, אם נולד באירופה יחשב כאירופאי, אם נולד באמריקה יהיה אמריקני וכמובן שבמזרח התיכון יחשב כלבנטיני - מזרח תיכוני. אך אם נולד הוא בישראל זהותו תהיה שאולה, לא מזרח תיכוני, לא אסיאתי וגם לא בדיוק ישראלי. אשכנזי, רוסי, אתיופי ומזרחי יקרא. זוהי המציאות בישראל מודל 2015.

לו נולדת לבני "השבט הלבן" ושם משפחתך בעל צליל אירופאי- אמריקאי תחשב כאשכנזי, שיהיה לישראלי הנכון. אם הנך בעל שם משפחה בעל צליל המגיע ממזרחה של אירופה וברה"מ תחשב כרוסי – זה שאורח לרגע במדינתו שלו, אך נחשב כבעל תו תקן רצוי. ולו בטעות, גם לו היא ממש ממש קטנה, נולדת לבני "השבט האחר". אז תחשב כמזרחי או אתיופי. דמויות אחרות ומאיימות אשר באו לחסל את הישראליות של "השבט הלבן", הכל בגלל שם משפחה או צבע העור. אבוטבול, ערמי, סעדה, מקונן וממו. אלו ישאירו אותך שם "בשבט האחר".

אין מקום לכולם בתוך משכן הכנסת, אין צורך "בשבט האחר" שם. הוא גם ככה לא כל כך אינטליגנטי. נכון שהוא מהווה לפחות שליש (אם לא יותר) מהאוכלוסייה. אין בו צורך ממשי הוא אינו מסוגל להחזיק בעמדות מפתח ולהחליט על זהותה של מדינת הישראלים. נכון שברובו נולד בארץ ונכון שההורים שלו גם הם נולדו כאן, אבל עדיין הוא לא מספיק ישראלי. הוא לא אנחנו. הוא "השבט האחר".

בסדר. הם יודעים אנגלית מתמטיקה ועברית, ואפילו לפעמים גם מצליחים. אלי אוחנה – סתם כדורגלן. סמי סמוחה – עוד ד"ר. ד"ר יפעת ביטון – נו באמת עורכת דין. אריה אליאס – שחקן שהצליח בקולנוע הישראלי זה לא באמת משהו. ישראלים הם לא בדיוק, הם גם לא מאוד אינטליגנטיים. לא ממש כמונו "השבט הלבן". הם גם לא מתורבתים כמו הישראלים-שהגיעו ממזרח אירופה. הם פשוט פה בשביל לעבוד לא כדי לשלוט. אין באמת צורך בהם. הם לא יבינו מהי מנטליות ישראלית. הם לעולם גם לא יצליחו להבין מהיא התנהלות מערבית, כמו שצריכה לפעול מדינת היהודים. הם פשוט קצת לא מתורבתים.

אין באמת ישראלים. יש שבטים של לבנים – מערביים ושבטים של כהה עור – לא מתורבתים. אין כולנו ישראלים יש כולנו יהודים. יהודים מסוג א' ויהודים מסוג ב', יהודים בעלי אינטליגנציה שנועדו להנהיג ויהודים שעסוקים בלחפש אותה ולכן אין בזמנם להוביל.

אז בשביל מה צריך אותם בפוליטיקה, הם רק קוריוז למשיכת קולות, שגם ככה נמצאים בימין. חוסר האינטליגנציה שלהם בכל מקרה ישאיר אותם שם. אולי שיתחילו לשמוע משינה במקום משה פרץ ויאמרו לעצמם "אז למה לי פוליטיקה עכשיו". גם ככה הם עסוקים בלחפש את האינטליגנציה ואם לא כנראה שהם מש"ס.

תודה לכל הנבערים בישראל 2015

לאן כולם הולכים ? הוא שואל.
לאן כולם ממהרים פתאום? איפה הגברת שישבה על הספסל. מדוע היא איננה ? האין מקום בו לאיש יש חשיבות, האין מקום בו לנערה הצעירה יש מי שיקשיב ?.  דממה ............. שקט . הס מלומר דבר. הוא משתתק ורק מביט. הם פשוט נעלמים, הוא אומר לעצמו. ושוב זה אותו הדבר. איש אינו פוצה פיו, הזמן ממשיך לנוע כאילו שלא ניתן למנוע את שקורה.

ואז לפתע, כמתעורר מחלום, הוא קורא בקול

החלטתי. אין טעם להביא ילדים לעולם שכזה. אין טעם לחשוב על כך כלל. הרי אין מהות ואין תוכן. כולו צביר של סיסמאות המרחפות באוויר. מדוע שאביא ילד נוסף, אשר ייאלץ לשרוד במקום לחיות? מדוע שאלחם על מקום אמיתי בשבילו ? הרי הוא ייעלם ויושתק כמו מרביתם של החיים בו.
גם אם אתן לו חרב או אקדח על מנת שילחם בזוועות הסובבות סביבו, עדיין בחייו יהיה שורד ולא חי. גם אם אתן לו את כל ממוני עדיין יאלץ לחשוב על המחר, כאילו שחרב מוטלת על צווארו. גם אם אדאג שיהפוך למלך באחת ממדינות העולם הנאורות והמתקדמות, אשאיר אותו לידיהם של המעוניינים למצוא קורבן לעולה, אשר יתן דרור לרצונם הלוחמני.

כן. מדוע? מדוע לצור עוד ברייה חדשה וטהורה על מנת שתלחם על חייה. צעק בקול רם.

הביט לפנים, ודיבר כאילו מנסה להעיר את העולם. אם במדינת היהודים היפה והמתפתחת, אשר חרטה על דיגלה להיות מקלט עבור בני העם היהודי. אין ליהודים אופק אמיתי לחיים והינם נלחמים על הישרדותם. אז מה שווה מקלט זה. הרי שהישרדות הגופנית הינה ריקה מתוכן, לו לאדם אין עושר חברתי ונפשי. הרי שהרוח הנפשית נמחקת כבר עתה בתור לסופרמרקט בו, אנשים דוחפים מקללים ודוחפים איש אצת רעהו. הרי שהיא נמחקת כבר עכשיו כאשר תלמידים פונים למוריהם בחוצפה והתנשאות, והרי שבכלל לאיש אין בה מקום אם אינו, עשיר, מפורסם, בעל קשרים בצמרת הגבוהה ובכלל שאינו רומס אנשים בדרכו מעלה. אז מדוע לחיות כך ? מדוע להביא, ייצור נוסף בדמותי אשר ייהנה ממנעמי עולם זה. מדוע להביא עוד ייצור טהור ומדהים, אשר במצב של היום יתקשה אף לשרוד פיזית בשל ההחלטות המתקבלות ללא פקיחת עיניים אמיתית.החלטות הפוגעות במרקם ההגינות של החיים.

יש ילדים רבים באפריקה, שאיש אינו מביט בהם. שכל מה שנשאר מהם הינו גוף, המנסה לשרוד. יש כל כך הרבה יתומים בעולם אשר מחפשים דמות שתסייע להם לשרוד ולהעשיר את עולמם הנפשי המצומק. ואני, אמר האיש, אחטא ואביא עוד ייצור לעולם זה.

מדוע הרכבת שדוהרת מעולם לא עוצרת ופוגשת את מעמד הביניים האמיתי ? שאל . מדוע העובדה שרוב העולם נשען על מעמד זה בהגדרתו הרחבה, אינו מתייחס אליו ? אמר בכעס. כנראה שמשהו בעולם מקולקל. משהו פגום, אך כמעט ואינו מסריח. הצחנה עולה רק בנקודות קטנות, המהוות שבריר שנייה בתוך מכלול החיים.

ממה נפלה. הוא נאלם דום והביט סביבו במבט חלול. הביט בשקט, הוריד ראשו מטה כנכנע והסתובב. אין סיכוי שהאישה המבוגרת תחזור לספסל, חשב לעצמו, אין סיכוי שהקשבה אמיתית תחלחל לאוזניים הערלות. אך, גם אין סיכוי שאתן לזה יד. חייך לעצמו.

זוהי דמות שעומדת בצד ומסתכלת. מתבוננת בנעשה סביב מבלי יכולת לגעת. יש מרחק הנמדד בשנות יחס וחום, שאינו נראה לעיני איש. בדרך כלל בזמן שכולם הולכים לעבודה, גם היא הולכת. כשכולם יוצאים לבילוי גם היא יוצאת כי נתבקשה לכך. כשכולם הולכים לאירוע נדרש גם היא נמצאת. היא דמות שאינה שונה מהכלל. היא נמצאת וקיימת ואף ניתן לקרוא לה בשם והיא תבוא ותציית אך היא לא נוכחת. כאילו שם אבל לא באמת. כמו מסך כבד המפריד בינה לסביבתה. מסך מחשבות ופחד הדורש חום וקשר אישי, על מנת לצחוק ולהיות חלק במתרחש מסביב. הגיל לא באמת משנה החוויה היא העוצמה שבמקום.

העוברים ליד הדמות לא מבחינים בה, היא הרי נמצאת ומתפקדת אך היא לא באמת שם. היא תעדיף שלא להצטרף למתרחש סביב אלא לעשות צעד אחד אחורה, אך ממש לא תתנגד אם תבין שזה נדרש ממנה. הדמות הזאת היא הייצוג של האנשים השקופים, האנשים שלכאורה נמצאים בסביבתנו אך בפועל אינם שם – האנשים השקופים. הם חלק מעולמנו אך אנו לא שמים אליהם לב. לא מצרפים אותם למעגלי החיים שלנו באמת, לא מצפים שייקחו בהם חלק ולא באמת מקשיבים להם אלא רק דורשים מהם וגם אם לא עשו דבר לא כועסים עליהם. אנחנו פשוט לא מצפים מהם לדבר. הם פשוט שקופים. דעתם לא חשובה לנו, רצונם לא מעניין אותנו, ובכלל קיומם לא עולה מדי פעם במחשבותינו.  אלא רק מכורח הנסיבות אנו נקרא להם ודורשים מהם משהו.

הם רוצים שלא להיות שקופים, הם רוצים שיקשיבו להם ויתייחסו אליהם לא מצורך אלא מרצון. הם אנשים כמו כולם. אך נסיבות החיים גרמו להם להעלם בתוך בליל בני האדם שסביבם, ללא ידיעה כיצד להפוך לחלק ולהיות קיימים. אין להם "צבע" המגדיר או מייחד אותם בחיים, אלא הם פשוט נעלמים ומתגלגלים אט אט בשקט מופתי בין כולם ומחכים לאותו הרגע שיקשיבו להם באמת. שידעו שהם קיימים. הם פה אבל לא פה.

הם אותו ילד שלא יגיע לשיעורים בבית הספר ובהפסקה ישב בצד בשקט שאינו מפריע לאיש ואיש לא ישים לב לכך ויתייחס. לא ילד רע, אבל גם לא ילד טוב. ילד שפשוט לא מעניין איש.

הם אותה גברת המגיע לעבודה כל יום אך מעולם לא קיבלה התייחסות אישית מהעובדים סביבה או מהבוס. גברת שעושה את הדברים הנדרשים ממנה ללא שום התייחסות אישית לדעתה, לחייה או בכלל תהייה כלשהי לדבריה.

אלו אנשים כמו הילדה בתיכון שבאה ולומדת לכל הבגרויות ומוציאה ציונים ממוצעים, אך לא באמת מעניינת איש ונשארת בדממתה כמו צל של עצמה. שהרי היא לא מצטיינת ואין לה באמת דעה בשום דבר. וחברות ברור אין שכן היא איננה מעניינת איש מלבד הצורך במילוי דרישות.

וכן זה גם אותו חייל שהתגייס לצבא, מגיע לבסיס כמו שנדרש ממנו ומציית לנהלים והדרישות, ובין לבין יושב לעצמו בשקט או שמקדיש יותר מעצמו לדרישות על מנת שלא לחוות את חווית הבדידות החברתית בה הוא חי. אך מעולם איש לא התעניין באמת מהיכן הגיע אותו חייל, לא שאל על דעתו, ולא פירגן לו על עשייתו. פשוט שקוף ללא ייחס.  

נעמי שמר בשירה המפורסם "אנשים טובים באמצע הדרך" אמרה דבר חשוב : " תפקחו את העיניים תסתכלו סביב...". תוך כוונה שנביט ונראה את הסובב אותנו ונתייחס אליו. לא רק פרחים ונופים הזכירה בשירה אלא גם את פסיפס האנשים המרכיבים את עולמנו. במעין הכוונה סמויה גם לאותם אנשים שקופים הקיימים בעולמנו, אך לא באמת נוכחים בו. ואנחנו לא תמיד משכילים להסתכל סביב ולראות את אותם האנשים ולהקשיב לדבריהם באמת.