וממש באותה התפשטות של פעם ראשונה, כל אחד לעצמו ובהתאם למינו מתחיל לחשוב על "המציאות הקיימת". מהו המודל ההכרחי למגן החיצוני על הנפש, אשר יאפשר לה גם מקום להתפתחות וצמיחה ? איזה גוף יגן על נפשי בצורה הטובה ביותר ?

לרוב פונים הזכרים לגוף הגברי, תוך נעיצת מבט אל הגוף שמנגד

הגוף הבריא השרירי והחטוב אשר ממש כמו בפעם הראשונה, עומד נבוך ומתקשה כמו אבן, מוצק ומתוח כעומד דום. מבט חלול וריקני כמו בוהה באוויר. כול העולם כולו הופך לשביב קטן של אור. גם רחש הציפורים כבר כאילו שאינו נשמע. "אני דרוך" משדר הגוף למוח. הרגליים המוצקות משרות בטחון, איש לא יזיז אותי מכאן גם לא האל בכבוד ובעצמו. הבטן המפוסלת והחזה השרירי צועקים לכול, לא נכנע ללא קרב. הזרועות העבות הפרושות לצדדים ממשיכים את הקו הברור, אני כאן כדי להישאר. והפנים הגדולות היפות והסימטריות נצבות מעל כולם כפסל יווני קדום שנשלה עכשיו ממי הים זועקות "אני מעל הכל – אין עוד מלבדי".

לרוב פונות הנקבות לגוף הנשי, תוך הבטה אל הגוף שמנגד

הגוף העגול והעדין שניצב כנגד, חטוב ומסורטט כמו תוצר של סדנת אומנים. אין רעש אשר יפר את השתיקה הפנימית השואלת מדוע?. אף לא הרגליים הדקיקות הבוהקות כשמש. גם לא האגן העגול והרחב המשדר רצון של קרבה. אפילו הבטן השטוחה והחזה הזקור והשופע, אף הם עומדים כנגד ואינם מערערים על השקט השורר. אין פוצה פה, אין מרעיש בתוך החלל שמא יעלם קיומו. והידיים העדינות והחלקות, כאילו נתבקשו למצוא מפלט, מסוככות על הבטן החשופה ואינם מוצאות מנוחה. ורק הפנים העגולות והעדינות קצת מסגירות את תחושת חוסר הנוחות. אותה מבוכה, זרות וניכור רגשי המוצפים ממש כמו בפעם הראשונה.

וכמעט שאיש לא שואל, מה קורה עם כל שאר מבני הגוף שאינם חטובים, מושלמים וזקורים? האיברים שאינם מלאים ובריאים. הגופות שיתקשו לעמוד בתוך השקט העוצמתי הקיים ברקע. איש אינו מתייחס לכל הגופות שאינם מהווים עבור בעליהם מגן על נפשם. איש אינו מתייחס לכל הגופות שהינם רוב בעולמנו, אך קולם מושתק ואף הם זקוקים לתשומת לב. לעיתים הם נחשפים ומפרים את השקט כאילו זועקים "הביטו גם בי", אך נדחים בשאת נפש, כאילו שאינם ראויים להישמע. והרי אנחנו כבני אדם מנסים להעלימם בשיטות שונות ומשונות, כמו בגדים ארוכים ביום קיץ חם, או פגיעה בנפש המתגוררת בקרבם (על מנת שלא תצא), או הצנעתם בפרסומות ומהדיבור החופשי.

כמו הצנעת הגוף אשר מבצעים, אנו מנסים להצניע רבות ממעשינו, והיא מסמלת את ההתרחקות המוטבעת בנו מהשונה והלא מובן. אבל בכך אנו רק דוחקים בנו להתנכר לייחוד שבתוכנו ולמגוון הרחב של עולמינו, אשר מעניק לו את היופי שבו. יש לראות בשונה את המעשיר את העולם ולא הגורע ממנו. שהרי עולם מגוון הוא העולם בו אנו חיים.