פיגוע במומביי דיווחו בחדשות, עשרים וארבע שעות בהם יש דיווחים על מה שמתרחש, אבל הכול מזווית עין של ישראלי-יהודי. "מה עם הרב ואישתו?" שאלו בחדשות, "מה קורה בבית חב"ד?" שאלו תחנות הטלויזיה המרכזיות בישראל. שאלות שהתמיהו אותי כאזרח המדינה וכאזרח העולם. שאלות שצרמו לאוזני בשל חד הצדדיות שלהם וחוסר האיזון וההבנה שזהו אירוע בו נהרגו אנשים חפים מפשע, לא משנה אם הם אנגלים, רוסים, הודים, מצרים, יהודים או אפילו פקיסטנים, פשוט אירוע בו נרצחו אנשים על לא עול בכפם.

היום בבוקר ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט, טען כי הפיגוע בבית חב"ד נעשה בכוונה נגד ישראלים. אז מה אני רוצה לשאול? מה דם של ישראלי שווה יותר מדם של הודי, דם של ישראלי שווה יותר מדם של בריטי?. אני לא יודע, אני מבין את הדאגה של ראש ממשלה לאזרחי מדינתו, אבל עדיין צרם לי הסיקור החדשותי וההסתכלות החד צדדית מנקודת מבט ישראלית יהודית, על אירועים בהם נרצחים אנשים סתם ללא סיבה. נכון אנחנו מדינה ישראלית יהודית ועלינו לדאוג ראשית כל לישראלים, אבל כל הנרצחים ללא יוצא דופן היו אזרחי העולם שגם להם מגיע יחס כלשהו. צריך היה  להציג את העובדה כי סדרת פיגועים אלו גם אם לא הייתה כוללת ישראלים, עדיין נוראה וחומרתה לא נגרעת. הייה צריך להראות לכולם כי כולם בני אדם ואין אדם אחד שווה יותר מאחר.

סיקור עיתונאי זה שבעקבותיו הגיעו גם דברים של אנשים בכירים בישראל להציג רק את הפן הישראלי יהודי בפיגוע, הוא שמציג את התפישה בה אנו חיים בארצנו. יהודים הם מעל כל האחרים החיים כאן, ישראלי שווה הרבה יותר מאזרח מדינה אחרת ( בעיקר במדינה ערבית). לכן אני שואל את עצמי האם זהו חינוך נכון? האם זו הדרך בה ארצה שילדי יסתכלו על העולם? האם זהו העולם, עולם של שווים ושווים פחות?. יכול להיות שאני טועה ולא כך הייתה כוונת המשורר (אמצעי התקשורת והאנשים הבכירים במדינה) , אלא רצונם היה אך ורק להציג את המעניין והקרוב לליבנו כישראלים ולרוב גם יהודים. למרות זאת הנני בטוח שתחושת הקרוב לליבנו וההזדהות שלנו נובעת מתוך תהליך החיברות שלנו במדינה הגורם לנו לראות עצמנו כאחרים ושווים יותר. לא פעם שמעתי לאחר פיגוע, או רצח כלשהו בישראל תגובות של אנשים כמו "העיקר שהם לא יהודים", "מה איכפת לי הוא לא ישראלי" ועוד תגובות שכאלו. תגובות העולות בראשי שוב ושוב לאחר כל סיקור עיתונאי בו מבליטים רציחתם של ישראלים או יהודים בארץ ובעולם, בעוד מתעלמים מרצח של אזרחי מדינות אחרות בכמיות העולות פי כמה וכמה.  או כמו שאחד העיתונאים בארץ אמר לי פעם "אין מה לעשות 100,000 הודים או סינים וכו' שווים בעיתונות ישראלי אחד, כי זה מה שמעניין". האמת היא שאני מבין את דבריו היטב, אך חושב מה זה גורם לחברה שלנו, אך זה מעצב את החיים שלנו והיחס שלנו כלפי הסובבים אותנו. יכול להיות, שאם פעלנו אחרת והיינו מעצימים גם את המשמעות הכללית של אירועים שכאלו, אולי היינו מבינים יותר את הבסיס ממנו יצאו כולם באופן שווה (לידה - חיים) ואת הסוף האחיד של כולם (מוות) ללא הבדל של דת, גזע, לאום ומין.

אולי זו סתם שאיפה שעלתה במוחי לרצון לעולם שוויוני ומאוחד יותר, כמו בסצנה של הסרט "היום השלישי" בה נראים עיראקי, יהודי ישראלי, אמריקאי ועוד מקבץ של לאומים פועלים זה לצד זה בשוויון ואחווה נגד הפולש המאיים על שלום העולם. כנראה דברים שכאלו מתרחשים רק בסצנות קולנועיות או במקרה של איום קולקטיבי על כול המשתתפים. מי יודע? אולי יום יבוא וגם אנחנו כבני אדם נשתנה ונראה אחד את השני בעניים שוות, ללא שום הבדל וללא שום תחושת עליונות כלשהי.

מכאן נותר לי רק לאחל לכל משפחות ההרוגים בפיגועים במומביי, בין אם הם ישראלים או שלא, חיים טובים יותר ושלא ידעו עוד צער.

עוד שריקה הנמשכת מספר שניות, עוד מספר דקות לברוח ל"מרחב המוגן" לפני ישמע הבום הגדול לאחריו כולם ינסו לברר אם כל קרוביהם בריאים ושלמים. כן זה היה ברור, היה ידוע שבסוף "הסדר" יחזור על כנו, הפחד של הילדים מללכת לבית הספר ללא אמא ואבא, הפחד של ההורים מלצאת אל מחוץ לבית לזמן ארוך, הפחד מעוד שריקה היכולה לנפץ חיים והפחד הכללי בו חיים כולם המשבש את שגרת היום. כן כולנו ידענו שזה מה שיקרה אבל איש לא עשה דבר, פשוט ברחנו בדמיוננו למחוזות אחרים בהם שורר שלום "מזרח תיכון חדש", ואולי סתם דימינו עצמנו לאזרחי ארה"ב שם המדינה שומרת על בטחון אזרחיה. ואולי במחשבה שנייה אם נאמין לדברי הממשלה, אולי באמת הפחד הוא רק בדמיוננו. הרי הפחד הוא סימן לחולשה מאמינים בממשלה (כן הם נאחזים בביטחון בעיקרון ההישרדות) ולכן אין דבר כזה. מה פתאום פחד?! אתם לא רואים הם חיים רגיל הולכים לבית הספר, לעבודה ואפילו ביום הבחירות הם השתתפו כמו כולם והצביעו בקלפיות?! רקטה אחת או שניים לא מפחדים אותנו. אנחנו מדינת ישראל עם הצבא החזק שאינה חוששת מכלום.  

אז אולי באמת אנו ממציאים לעצמנו כי הילד מסרב לישון בלילה פן ישמע שריקה, אולי אנחנו חיים באזור שנדבק באיזו מחלה סמויה מן העין הגורמת לנו לפחד ולחשוש מכל בום. הרי התקשורת והממשלה כמעט ואינם מתייחסים, כנראה שהם באמת יודעים משהו שאנחנו לא. ולא רק הם, גם שאר אזרחי המדינה לא מראים סימן של הזדהות כלשהיא, לאיש זה פשוט לא מפריע הכול רגיל. כנראה אנחנו החיים באזור זה באמת "מופרעים" ל מבינים שהכול בסדר ואנחנו סתם חוששים מפני ההולך לבוא.

הרי אין סיבה אחת הגיונית שה"אחים" שלנו מתל אביב, ירושלים רעננה ועוד מקומות, שעברו את אותו תהליך חיברות כמונו אינם חשים הזדהות עימנו ולא עושים דבר וחצי דבר על מנת לתמוך בנו. אם הם לא עושים משהו אז מה הפלא שכולם לא עושים, כנראה שאנחנו באמת "חיים בסרט", אמנם לא מצחיק אבל עדיין "סרט" ולא במציאות. מתי נתעורר? מתי נבין שבמדינה הזאת יש החיים "בסרט" כמונו ויש החיים "בסרט" אחר לגמרי. לא כולם באמת שווים, ולא נכונים המשפטים המפוזרים על ידי נבחרי הציבור שלנו כדוגמת "דין נצרים כדין תל אביב" או כדוגמת "כל ישראל אחים". אולי נתפקח סוף סוף ונבין כי אנו צרכים ראשית להתעורר מ"הסרט" בו אנו חיים ובכך ירווח לכולם במדינה ההזויה הזאת. כך לא נפריע לאף אחד, מהאזרח הקטן בתל אביב ועד ראש הממשלה. כך לא נתלה תקוות שאוו בכל מיני גורמים שאינם נשלטים כי יעזרו לנו, אלא פשוט נשלוט בחיינו ונבין שאנו אשמים במצב אליו נקלענו.

נ.ב

אם אתם חושבים שישנה אפשרות אחרת מלבד חיים בסרט, אז נסו להעביר אותה לכמה שיותר גורמים. מספיק רק במשפט קצר בכל פתיחה של בלוג, טור או משהו דומה. פשוט לכתוב משפט המתחיל במילים "הם לא חיים בסרט הם..........(תשלימו לבד)"