טוהר בחירות ממש לא היה שם. רק רשימות של נבחרים שעברו מיד ליד, תוך חיסול חשבונות של חברי כנסת ושרים. "מה זאת אומרת, שיצביע על פי מה שהוא חושב. יש לו רשימה. אל תתערב. שיצביע על פי הרשימה שיש לו", זהו ציטוט של פעילת ליכוד שהופיע רבות אתמול בגרסאות שונות באחד מהקלפיות האזוריות וציטוט זה אינו לבד. פעילי ליכוד אזוריים רבים שפעלו באותה הקלפי הסתובבו ליד קלפיות ההצבעה ודחפו רשימות של מומלצים לידיהם של מתפקדים רבים שאינם מבינים כלל למה הם מצביעים ומה הם עושים שם. לפעמים תוך ניסיון להוביל אותם לקלפי ולוודא שכך הצביעו. הרשימות היו ברורות, 12 מספרים המיצגים את המומלצים ונציג נוסף מומלץ מהמחוז (לדוגמא מועמד 324 דוד אמסלם) כולל אנשים שנמחקו מהרשימה כמו מספר 152  (כרמל שמא הכהן) ועוד והוחלפו במספרים התואמים את ההמלצות החדשות.

תעשיית דילים ללא קשר לטוהר בחירות. הגועל נפש הישראלי בעיצומו. במקום חגיגה לדמוקרטיה, חגיגה לעסקנות. במקום חברה הנלחמת על תקינות פוליטית, חברה של קומבינות, הפעלת סמכות, כוח וניצול ציני של אוכלוסיות תמימות. אתיופים רבים שאף בחלקם אינם יודעים קרוא וכתוב נשלחו להצביע עבור רשימת מספרים שניתנה להם בכניסה, מבוגרים וקשישים שאינם לגמרי בקו הבריאות קיבלו רשימה מסודרת מהפעילים למי להצביע, אנשים שאינם מכירים איש מבין המועמדים קיבלו הנחיות ברורות מה לעשות מאחורי הפרגוד, ועוד ועוד. כל מי שניתן להפעיל עליו את לחץ פעילי הליכוד, נכנע ללא קרב כלל. כאשר אף הגדילה לעשות אחת מהמתמודדות לרשימה שנכנסה לאתר ההצבעה וברגע של חולשה רשמה למתפקדת מבוגרת את המספרים שעליה לבחור. ואל נשכח את מי שאיבד את הרשימה בעודו נעמד מאחורי הפרגוד ? אז מתחילים מאחורי הפרגוד להפעיל טלפונים סלולאריים לפעילים ששלחו את המצביע. כן ממש כך. דוגמה מופתית לדמוקרטיה.

על מה נשאר להלין ומה לומר. שהרי זהו העם בו אנו חיים, זו הדרך שאותה הוא מיישם. לא כבוד ויושרה של דרך תוך רצון להגיע לאמת, אלא ניצול ציני וקר של רצון לשררה וכוח. חשיבה אישית אגואיסטית חסרת חן, תוך מחיקת מוסר ערכי וחברתי.

אבל הבושה, אוי הבושה. היא שהתפוגגה. היא שהתחלפה בעזות מצח והתנשאות. היא זו שגורמת להרהר שוב ושוב לאן הולכת החברה בישראל. האם אפשר עוד להכיל את ההתנהלות הקלוקלת שפושה בה, אותה התנהלות בה נבחרי העם המהווים את הקו הקדמי של המדינה אינם בוחלים באמצעים נלוזים על מנת להגיע לכסא המבוקש. להגיע לאותה שררה ותהילה שלא בטוח שמגיע להם תוך שימוש ציני במילה "דמוקרטיה" כרשת הסוואה.

אני לא באמת מבין גדול. אבל אני מרגיש חוסר אונים ועצב גדול, ואולי אף יותר מכך גם פחד.  פחד עצום  הנובע מהשאלה מה יהיה כאן מחר או בעוד 20 שנה. מה יהיה אם בעוד כ 5 שנים (פחות או יותר זה לא באמת משנה) במדינה הקטנה בה אנחנו חיים יירו טילים מהדרום לא רק עד גוש- דן, אלא עד חיפה  כאשר אפילו נמל התעופה בן גוריון כבר לא יהיה חסין ממטח הרקטות. לאן נעבר בעותה עת ? להיכן התושבים העייפים מהטילים ילכו להתרענן, אפילו לארץ זרה לא יוכלו לטוס מכאן לתקופת התרעננות. נהפוך לבני ערובה במטווח, שאפילו חצר סובבת אין לו על מנת להירגע מהפחד.

הילדים שיגדלו כאן (לא רק בדרום) פשוט ימלטו על נפשם מכאן (ל אירופה, אמריקה, אוסטרליה ועוד) כי מי רוצה באמת לחיות עם מתח נפשי, כמו ברולטה האם מחר יפול עליי טיל? האם כדאי בכלל לצאת מהבית ? מי באמת מעוניין לחיות תחת איום מתמיד של טילים על ראשו ?

ועד כמה שידוע לי ולשאר האזרחים החיים פה מדינת ישראל הינה מדינה ריבונית. זאת אומרת מדינה בעלת ממשלה עצמאית שאינה כפופה למדינות או מעצמות אחרות. מדינה שמחובתה להגן על אזרחיה קודם כל לשאר הדברים. מדינה שלא זקוקה להגיע למצב של 12 שנים בהם חיים אזרחיה בדרום כמו ברווזים במטווח, וזה לא משנה באמת אם זה 10 אזרחים, 100 או מליון. מדינה צריכה להגן על אזרחיה. המדינה נועדה לבטח אם היא דמוקרטיה ראשית כל עבור התושבים שבה.

אבל במדינת ישראל הריבונית, שואלים המנהיגים, העיתונאים וכל מעצבי דעת הקהל מה יגידו בעולם. כמעט ולא שואלים כיצד יחיו התושבים במדינה תחת הירי הבלתי פוסק. השאלה הראשונה שעולה היא מה תגיד צרפת, מה אנגליה, מה יאמרו ברוסיה ועוד. במקום לשאול את השאלה הנכונה איך יכול להיות שבמדינה ריבונית המדינה לא מגינה על תושביה וגם לא רואה את העתיד. מדינה שמסתכלת מה יגידו על פעולותינו עכשיו ולא מה יקרה בעוד שנה, שנתיים, חמש וכול', כאשר כל הארץ תהיה נתונה באותו המצב של טפטופי טילים מידי פעם ואז כבר לא תהיה ברירה אלא להלחם ברצינות וכנראה גם להרוג אזרחים (כי לצערי הרב זה קורה בכל מלחמה) . ובמלחמה הזו כבר יהיו הרבה מאוד הרוגים משני הצדדים, ואיש לא יקשיב לעולם.

חסרה פה מנהיגות. חסר מנהיג שידאג קודם כל לאזרחיו ואחר כך למעמדו הפוליטי בארץ ובעולם. חסר מנהיג שישים את חייהם של אזרחיו בראש סדר העדיפויות שלו. מנהיג כמו דוד בן גוריון שאמר בזמנו "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים" וכך הוא גם פעל ובגלל זה יש לנו היום מדינה.  כיום כל המנהיגים המובילים את המדינה ללא יוצא מן הכלל הופכים את המשפט ואומרים "לא חשוב מה יעשו היהודים חשוב מה יאמרו הגויים" ולכן אנחנו נמצאים בתוך מבצע "עמודן ענן" ללא הגנה אמיתית על תושבי ישראל, אלא בניסיון להרוויח זמן עד לסבב הבא בו כבר כמעט כל המדינה תהיה תחת טילים ומקום להתארח ולהתרענן בו כבר לא יהיה קיים.  

והפחד שקיים היום בקרב כמיליון איש ממדינת ישראל אם לא יותר, יהפוך ברבות השנים להיות הפחד של כולם כי מה שחשוב זה מה יאמרו עלינו בעולם ולא מה נעשה כדי לשמור על עצמנו.