כשאני מביט בכלי התקשורת הפזורים סביבי, לפעמים עולה בי תחושה שהעולם כאילו עוצר מלכת לרגליה. היא עושה הכל יותר פשוט. היא מבינה מי הטוב ומי הרע, היא המחליטה מה נכון ומה לא והיא המחליטה על הצבעים שישלטו בעולמינו. הכול ברור וידוע לדבריה. מה שגורם לי להרגיש מעין חמיצות ורדידות מחשבתית.

עוד לא יבשה פרשת הסמח"ט שהכה את הפעיל הדני בו נקבע כי הוא הרע והפעיל הדני הטוב, וכבר מוצגת לרווחה פרשת הנערים והאישה בחוף הים והיא כבר החליטה מי הרעים ומי הטובים. רק מלהביט ולשמוע את דברי הכתבים והפרשנים וברור מי היה לא בסדר.  מה שיצר לי בלב תהיות וגיחוך. תהיות על המוסריות הצבוע של התקשורת וגיחוך על ההתחסדות שלנו כבני אדם.

האירוע בחוף בוגרשוב בתל-אביב, בו נטען כי נערים שכבו עם אישה, הפך לפרשה החשובה על סדר היום הציבורי. יש גופי תקשורת שקראו למקרה "אונס", יש גופי תקשורת שדיברו על מין קבוצתי פסול ויש שהלעיטו את הציבור בתחושת אשמה על אי התערבותו בנעשה. בתקשורת החליטו יש התנהגות פסולה של הנערים והציבור. כן פשוט כך. למה לנסות להבין מה קרה, מה התרחש ומי תרם להתרחשותו. כי זה נשמע טוב שיש אשמים. זה החלק הכי קל.

ואני באותו הרגע חושב על אותם נערים, שבשנייה הפכו לאשמים בפשע לדעת התקשורת, כיצד הם ראו את הדברים. אותם נערים שלא שכבו עם אותה בחורה כי רצו לאנוס אותה, שהרי אם רצו בכך היו עושים זאת באופן הסמוי מן העין. נערים רגילים העסוקים בהתבגרותם המינית ומוכיחים לעצמם את גבריותם באמצעות אישה שסיפקה להם את רצונם. הם אולי רק רצו להשתעשע בחוף הים ונתקלו במבחן גבריות המקובל כיום מאוד בחברה שלנו – כמו שאומרים בעולם הגברי "או שאתה מזיין או שאתה סתם מסכן".                

התקשורת חלקה את האירוע לצבעים, שחור חבורת הצעירים והציבור שמלא פיו  מים ולבן האשה שכפי הנראה לא הייתה מודעת למעשיה. כל קשת הצבעים נעלמה על ידי ערוצי הטלביזיה, הרדיו והעיתונות, אפילו מגוון צבעי האפור לא הוצג על ידה. הכל הוחלט יש נכון ויש לא. יש מוסרי ויש לא.

והרי אותם ערוצים ועיתונים מפרסמים ביום יום שלל עניינים דומים ואינם חורצים גורלות מוסר כאילו שהדבר מקובל. תמונות של סלבריטאים שוכבים זה עם זה במקומות שונים, פרסומות סקסיות המגרות ומפתחות את דמיונם של הצעירים, סדרות וסרטים המראים ארוטיקה קלה משודרים, ופורנו כבר אינו מילה כזו גסה. אבל הם בשלהם לבני הנוער היה אסור לשכב עם אותה אישה בחוף הים, זה היה או אונס או נורמה מוסרית שנחצתה. הם אשמים, כן הם ולא אנחנו (התקשורת).

ומהאנשים בחוף התקשורת עוד מצפה לתשובות מדוע לא עשו כלום, כאילו שאם אחד מהכתבים היה רואה קבוצת נערים שוכבת בפרסיה עם אישה הוא היה מתלונן, כל עוד האישה לא מסרבת. הרי גם הוא היה ילד וגם הוא נבחן במבחן הגבריות. ואם בכל זאת היה אותו אחד מתלונן זה לא היה למשטרה, זה היה למשפחות הצעירים. הרי מין הוא אינו דבר אסור בחברתנו לפי התקשורת, אלא הינו דבר חשוב המשמש כמקור גאווה שהרי "צריך לזיין וכמה שיותר".

והציבור שנכח במקום בזמן המעשה ושלא נקף אצבע מתחסד בחדשות וטוען, לא עשיתי כלום כי חשבתי שהיא נערת ליווי. לא עשיתי כלום כי לא הבנתי מה בדיוק קורה. לא עשיתי כלום כי לא ראיתי שהם שוכבים וכו.... זאת במקום לומר את האמת כי אין פסול בחברה שלנו לעשות את מה שהם עשו. חטא הם לא ביצעו, אנחנו יודעים על הרבה בני נוער שעושים דברים דומים רק במקומות יותר מוצנעים. ונערות ליווי וזונות זה כבר טרנד של בני נוער בואו תראו מה קורה באילת בחודשי הקיץ.

אבל הבושה. כן הבושה הגדולה היא שמפריעה לנו האנשים הפשוטים ולאנשים היושבים בתקשורת. הבושה שהיום צעירים לא מתרגשים מהעיניים הצופות במעשיהם האינטימיים. הבושה מלומר את האמת בפנים. הבושה בכך שצעירים רבים לא מכבדים את גופם וחושפים אותו לעיני כול. הבושה מכך שכך התחנכנו שהכל עניין של סיפוק מידי. הבושה מכך שלהזדיין זו כבר לא מילה אינטימית. והבושה מכך שבתוך הלב כולנו..ללא יוצא מהכלל, צערים ומבוגרים מרגישים חלק במעשה.                     

אבל התקשורת. היא תמשיך להחליט בשבילנו מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור. היא תמשיך ביד אחת לומר לנו .מין. זה כיף, מותר לדבר עליו, מותר לעשות אותו, מותר לראות אותו וזו בושה להסתיר אותו. וביד האחרת היא תאמר  לנו מין זה אסור זה מעשה מלוכלך, זה מעשה רק לחדרי חדרים, אסור לראות אותו. כי בכלי התקשורת שלנו יש מימד של צביעות, לא משנה במה אנחנו מאמינים הם אומרים, משנה שאתה תקבל אותו כמובן מאליו. כי רק אנחנו יודעים מה נכון ולא נכון – והכי חשוב מתי.          

לזכור ולא לשכוח....היום יום השואה  

אני חי במדינה הזאת, ואני גם אוהב אותה. כן, מדינה של אנשים חמים, ידידותיים, מתעניינים, מחבקים ואכפתיים. מדינה מיוחדת, מדינה עם מכנה משותף גדול החוצה את רוב רובם של החיים בה.  מדינה שהצליחה ב 64 שנות קיומה לפתח סולידאריות חברתית דיי גבוהה יחסית למורכבות האוכלוסייה שבה.   

אבל..... בזמן האחרון, יש תחושת זרות שמציפה אותי. הקשר העמוק שיש בני לבין המדינה החל להשתנות. אתם בטח יודעים על מה אני מדבר, לכל אחד יש תקופות בחיים שהוא מרגיש שדברים משתנים. זה קורה בתקופת ההתבגרות, זה קורה בעת התאהבות, זה קורה בעת אובדן של מישהו קרוב ובעוד הרבה רגעים קטנים המרכיבים את חיינו. זה בא בשקט, משום מקום אתה מרגיש טלטלה רגשית. זהו מין רגע של הבטה פנימה לתוך מעמקי נשמתך. רגע החושף בפניך פן אחר של החיים. פן המרחיק אותך רגשית מכל המוכר לך וגורם לך לרצות להתנתק.

התחלתי לסלוד מהאלימות הגוברת (בספורט בפרט ובחברה בכלל), העוברת במעין שקט יחסי.

התחלתי להרגיש שכולם נכנסים לך לוורידים, ומתעניינים גם בדברים לו להם.

התחלתי לחוש תחושה עזה של גזענות סביבי.

התחלתי להרגיש כי המשודר בטלביזיה המקומית הינו ברמה מעליבה שאיני מתחבר אליה.

הבנתי כי ישנם רבים המשתמשים במניפולציות, על מנת להתקדם תוך דריכה עליך.

הבנתי כי הערכים שעליהם גדלים הצעירים במדינה שלי, הם לא הערכים שארצה לגדל בהם ילדים.

הבנתי את גודל השחיתות שיש פה, לא רק הכלכלית אלא גם הערכית.

כן, הרגשתי שנלקחה לי המדינה שלי. היא ברחה לי בין האצבעות. זה לא שאני נוסטלגי, זה פשוט איבוד התמימות. אני רוצה לברוח. רוצה להתחיל מחדש במקום אחר. למצוא מקום אחר בו איש לא ישאל שום דבר ולא יכנס לורידים. מקום בו לא ארגיש חלק מהתרבות השלילית המתפתחת. מקום בו פשוט אאמץ מה שבא לי ואהיה מי שאני מבלי שארגיש כנותן יד, לכל המתרחש סביבי.

לא שבמדינה אחרת יהיה יותר קל, כנראה שיהיה אפילו יותר קשה, אבל לפחות לא יהיו לי ציפיות. לא ארגיש שמגיע לי משהו שונה. זו פשוט תהיה בחירה. הזרות תהיה מובנת מאליה, ותתקבל בהבנה.                  

ככה אני מרגיש לאחרונה, שכבר אין לי מה לנסות ולתרום, שאין לי יכולת אמיתית לשנות. שכל דאלים גבר ושאני כנראה המוזר והשונה. סוג של מיעוט שאינו שייך, גרגיר קוסקוס בתוך צלחת אורז. אחרת כיצד אפשר להסביר את העובדה שים של אנשים מסכימים לכללי המשחק הערכיים של המדינה שלנו.

הרי שהאלימות הקשה במגרשי הכדורגל לא עברה בכל צעקה רמה יותר ואף הוצדקה על ידי חלק מהלוקחים בה חלק.

הרי בפריים טיים בחרו להציג בחור אלים מילולית בתוכנית דגל, ולהפוך אותו ליקיר האומה.

הרי הגזענות מרימה ראש בטלביזיה וברחוב ,ולא פעם אתה שומע איכס הוא אתיופי או נו הוא סתם מזרחי שבוכה כל הזמן.

הרי תרבות הכסף מסנוורת אפילו את טובי ילדינו וכולם הולכים ללמוד את מקצועות הטכנולוגיה הגבוהה ומוכרים לטובתה את נשמתם.

הרי כל ילד היום גם אם הוא רק בגן חובה צריך שיהיה לו IPOD או IPAD .

הרי שקבוצה גדולה של צעירים יוצאים בקיץ למחות על יוקר הדירות בתל אביב, ללא טיפת בושה בעניים, כאילו שאין מספיק ערים זולות יותר.

והרי שיותר מידי בני אדם שואלים אותך שאלות אישיות ללא הצבת גבולות וחודרים לתוך מרחבך האישי.

אין לי מה להגיד אני אוהב את המדינה הזאת, אבל בזמן האחרון היא גורמת לי לחשוב. היא מתחילה לגרום לי להרהר, אם זה מה שאני רוצה לעצמי ולכל הדור הבא. היא גורמת לי לחשוב אם שווה להלחם או שעדיף להתנתק ולהתחיל מחדש. ואולי לעשות יציאה מעבדות לתרבות הישראלית החדשה, לחירות בתוך תרבות חדשה במקום אחר.

                                                           פסח – שמח לכולם!