•°«כותבת מהלב»°•

שלום לכם, קוראים יקרים שלי.

בעקבות תגלית חדשה, מרעישה ולא נחמדה במיוחד, החלטתי להפוך את הבלוג לפרטי.

אני לא בטוחה עד כמה אני אכתוב פה, כי ממש יצא לי החשק לכתוב. יותר נכון, ממש הוציאו לי

את החשק לכתוב פה.

אני לא מוחקת/סוגרת את הבלוג, כי יש פה כמעט 3 שנים של זכרונות מתקופות של החיים שלי,

שמבחינתי, החשובה ביניהן היא התקופה שאהבתי את עוז. יש פה יותר מדי דברים לזכור,

ואני לא יכולה למחוק את הבלוג הזה. הבלוג הזה הוא הזכרון היחיד שנשאר לי מעוז...

למה אני הופכת את הבלוג לפרטי? אני בטוחה שקוראים לא רצויים יודעים את הסיבה למה אני עושה

את זה. למי שלא יודע, אז ככה... קוראים [או קוראות, לפי ההשערות המאוד חזקות שלי] נתנו את

הכתובת של הבלוג הזה לאנשים שאני מכירה - אני לא אפרט פה למי, כי זה דיי חסר טעם.

כנראה לא משנה כמה אני אשנה את הכתובת של הבלוג, את השם של הבלוג, את הכינוי שלי -

החתיכת שרמוטות האלה ימצאו אותו בכל מקרה, כי כנראה המטרה שלהן בחיים זה להציק לי.

אז בכל מקרה... אחד מאלה שנתנו להם את הכתובת בא אליי היום ואמר לי על העניין הזה,

שהוא ועוד כמה אנשים יודעים על הבלוג וקראו בו. אכן כן, את רוב הפוסטים.

לאחד מהם אני לא ממש יודעת איך אני הולכת להסתכל בפנים עכשיו, מרוב הבושה, הפאדיחות

וחוסר הנעימות שאני מרגישה כרגע. עם האחרים... לא ממש אכפת לי, למען האמת, אז זה בסדר.

אז כן, תודה רבה לכן, בנות מגעילות, ממש תודה על זה שהרסתן לי את האפשרות להכיר אנשים,

את האפשרות לכתוב מה אני מרגישה בלי להיות חסומה. אתן פשוט חתיכת זונות, אבל אני מאחלת

לכן כל טוב, מתוקות. מקווה שכמו שאומרים - "כול כאלב, ביג' יומו". או בעברית "כל כלב [או במקרה

שלכן - כלבה], בא יומו".

מי שרוצה, אחרי שהבלוג יהיה פרטי, שיכתוב לי ואני אתן לו אישור. אבל תכתבו מי אתן והכל, כי אני לא

הולכת לאשר כניסה לבלוג למי שאני לא אדע מי הוא.