•°«כותבת מהלב»°•

אז... היי? יש פה מישהו בכלל?
וואו, האמת ש... בכלל אין לי מושג מתי הפעם האחרונה שכתבתי פה, או בכלל חשבתי לכתוב.
האמת שיש לי בעיה ב"וורד", וממש הרגשתי שאני חייבת לכתוב - אז הנה אני.

24.5.

תסתכלו בצד, אולי התאריך הזה עוד כתוב בצד של הבלוג.

יומולדת לעוז. הוא בן 26 היום.

קרב לוודאי שלא הייתי מתייחסת לתאריך הזה בכלל, כמו שלא התייחסתי אליו בכלל בשנים קודמות.

זה פשוט ש... ראיתי אותו אתמול. לא הבנתי מה הוא עושה בפאב שאני נמצאת בו כמעט כל שבוע -

עד עכשיו לא ראיתי אותו שם, אפילו לא פעם אחת.

אבל אז הסתכלתי בפלאפון וראיתי את התאריך שהיה על הצג - 24.5. מסתבר שיש לו יומולדת.

עמדנו וחיכינו שיכניסו אותנו לפאב, ואני הסתכלתי ימינה ושמאלה בחוסר מעש בזמן שדיברתי עם חברה שלי.

פתאום אני רואה אותו, בהתחלה חשבתי שאני מתבלבלת או משהו... אבל לא, זה היה הוא.

לבוש בג'ינס בהיר עם חולצה טריקו ארוכה בצבע לבן, אני חושבת - היה חשוך.

הדבר היחיד שיכולתי לחשוב לעשות היה להתחיל למלמל "בבקשה שהוא לא בא לשבת פה עכשיו".

אבל יש לי מזל כזה מושלם, וכמובן שהוא היה צריך להכנס לפאב.

בגלל שאני כזאת בוגרת, למרות שאני כבר בת 22 ובטח שלא ילדה בת 15, סובבתי את הראש לצד השני, רק שלא יראה אותי...

כשכבר היינו בפנים, הלכנו להתיישב על הבר, והוא בדיוק עבר על פנינו.

בהתחלה חשבתי שהוא לא ראה אותי, אבל עצם זה שהסתכלנו אחד לשני בפנים קצת פסל את זה.

אז כרגע אני מצליחה לחשוב על 2 אפשרויות: 1. הוא לא זיהה אותי. בכל זאת, עברו 4 שנים ונראיתי לגמרי שונה - השיער, הלבוש, האיפור.

                                                              2. הוא התעלם ממני.

אני בוחרת להאמין לאפשרות השנייה. זה לא שצבעתי את השיער לשחור ושמתי עדשות חומות. זה לא שהסתפרתי קצוץ.

אני עדיין בלונדינית, עדיין יש לי עיניים כחולות. עדיין יש לי שיער ארוך. הדבר היחיד שהשתנה זה שיש לי פוני לצד.

אולי אני נראית יותר בוגרת עכשיו, כבר לא ילדה - אישה. עם הג'ינס השחור הצמוד. הגופיה הלבנה המנצנצת.

נעלי העקב האדומות בגובה 10 ס"מ. האודם האדום. המסקרה. אני כבר לא בת 15.

אבל אני עדיין אני, איפשהו, אם מחפשים ממש עמוק בפנים...

כי איכשהו, כל פעם שאני רואה אותו, אני חוזרת להיות ילדה בת 15 או 16. כאילו ששום דבר לא השתנה.

כאילו שלא התבגרתי, כאילו שלא השתניתי בכלל. כאילו שעדיין לא עברתי את שנות התיכון והצבא.

כאילו שאני עדיין אותה ילדה שהייתה כל כך מאוהבת בו.

לא יודעת למה זה מפריע לי בכלל, זה שהוא התעלם ממני ואפילו לא אמר "שלום".

מה שהרגשתי אליו נעלם עוד לפני שסיימתי תיכון בכלל.

אז למה זה כל כך מפריע לי, אחרי כל כך הרבה שנים שאפילו לא דיברנו מילה?

אני לא יודעת. מעניין מה פרויד היה אומר על זה. לא חושבת שאפילו הפסיכולוג הכי מוצלח היה מצליח לנתח את זה...

אולי העובדה שלא הייתי מאוהבת באף אחד אחריו קשורה לזה?

או העובדה שלא יצאתי עם אף אחד?

או העובדה שלו כבר היו מלא חברות, ולי לא היה אף אחד?

אולי זה השוק של לראות אותו פתאום, כשאני לא מצפה לזה בכלל...

לפעמים אני שוכחת שאנחנו גרים באותה העיר, רבע שעה נסיעה מפרידה בין הבית שלי לשלו.

ולפעמים אני שוכחת... זה כל כך נוח לשכוח. זה עושה אותי כל כך שקטה לחשוב שאני לא אראה אותו לעולם.

כל פעם שהוא עובר על פניי ברחוב, אני אומרת לעצמי "זהו, זאת הייתה הפעם האחרונה שאני רואה אותו".

ואז מרפי יושב, צוחק לי ואומר "פחחח לא נראה לי".

ככה יוצא שאני נתקלת בו בזמן שהוא יוצא מפאב, עם האקסית שלו.

או שפתאום אני מגלה שהוא עושה פסיכומטרי עם חברה שלי לפני שנה.

או שהוא מחליט לחגוג את היומולדת שלו דווקא בפאב שאני הולכת אליו כמעט כל שבוע, למרות שעד עכשיו לא ראיתי אותו שם אפילו פעם אחת.

כאלה החיים, יש להם חוש הומור נורא אכזרי.

והפרפרים בבטן? דפיקות הלב? כפות הידיים שפתאום מזיעות? הגוף שנדרך, כאילו מודע לכל תנועה שלו?

זו כבר לא אהבה, בזה אני יכולה להיות בטוחה. אפילו לא חיבה, או אכפתיות.

כי אני כבר לא אוהבת, לא מחבבת, ובטח שלא אכפת לי ממנו.

אבל הייתי מאוהבת בו כל שנות הנעורים שלי, וקרוב לוודאי שגם אם אני אראה אותו עוד 20 שנה, אני עדיין ארגיש ככה.

עדיין יהיו לי פרפרים בבטן, עדיין ידפוק לי הלב, כפות הידיים שלי יזיעו, הגוף שלי ידרך. והזכרונות יעלו, כמו בסרט נע.

לא בטוחה אם עוד 20 שנה זה יגרום לי להסתגר בחדר ולשים שירים עצובים בלופים במחשב, כמו עכשיו.

לא בטוחה שעוד 20 שנה יעשה לי חשק לקחת מכשיר כלשהו ולשפוך את כל מה שאני מרגישה.

אולי זה יגרום לי לחשוב אחורה בזמן, להזכר בכל הרגעים שהוא גרם לי לחייך. בכל הרגעים שהוא גרם לי להיות עצובה.

בכל הרגעים שהוא גרם לי לצחוק. בכל הרגעים שהוא גרם לי לבכות.

בכל הרגעים שהוא גרם לי להרגיש אהובה. בכל הרגעים שהוא גרם לי להרגיש כאילו אני אפס.

בכל הרגעים בהם הוא גרם לי אושר שלא מן העולם הזה. בכל הרגעים שהוא פגע בי כל כך שהוא גרם לי לרצות שיפתח חור באדמה ויבלע אותי.

בכל הרגעים שהייתי מוכנה לעשות הכל כדי שהוא יהיה לידי באותו רגע. בכל הרגעים שרציתי שהוא לא יהיה קיים בכלל.

בכל הרגעים שאהבתי אותו יותר מכל דבר אחר בעולם. בכל הרגעים שאהבתי אותו כל כך ושנאתי אותו כל כך בו-זמנית.

אז זהו, עכשיו אפשר לחזור לנשום ולהמשיך להעמיד פנים כאילו הוא לא קיים עכשיו ולא היה קיים מעולם. עד הפעם הבאה (?).