~ככה זה כשאוהבים~

"מה את עושה פה?!" שאל בן בהלם.

דניאל הביטה בי כשדמעות זולגות מענייה, ידה הייתה מונחת על לחייה הכואבת.

"א..אני" התחלתי לומר.

דניאל הביטה על בן במבט נגעל וירדה מהר במורד המדרגות.

כששמענו את הדלת נסגרת בחוזקה והבנו שהיא הלכה, רק אז הרשנו לעצמנו לדבר.

"מה עשית פה?!" חזר על שאלתו שנית.

אני רק עמדתי, מביטה בו מזועזעת.

הוא נשך את שפתיו ואחר כך אחז בראשו, מנסה לעצור את הדמעות שמאיימות לפרוץ.

"אההה!!!" הוא צרח והסתובב לכיוון חדרו, דופק את אגרופו על הקיר ומשמיעה רעש חזק.

"בן!! בן תירגע!" הרמתי את קולי, אבל הוא התיישב על המיטה, מרכין את ראשו על ברכיו ובוכה.

"אני.. אני פשוט לא מאמינה" אמרתי בטון מזועזע. הוא הרים את מבטו אלי וענייו היו אדומות ונפוחות.

"אתה קולט שהרמת יד על בחורה עכשיו?! אתה! בן.. אני לא מאמינה.." הבטתי בו במבט חודר.

"קורל.. אל תשגעי אותי עכ.." החל לומר.

"לא!! בן, אתה תקשיב לי טוב עכשיו!" עצרתי אותו ונעמדתי מולו.

"בחיים! אבל בחיים אל תעשה את זה.. זה המעשה הכי שפל שאפשר לעשות!" עצרתי לרגע, ראיתי כמה כואב לו לשמוע את זה.

"היא בגדה בך, נכון.. אבל אל תרד לרמה כזאת, אל תרביץ.. אני פשוט לא מאמינה" אמרתי שוב.

"אתה עכשיו הולך אלייה ומתנצל, שמעת?! אני לא רוצ.." המשכתי לדבר.

"קורל.." הוא אמר בקול צרוד אבל אני המשכתי. "אתה אלים, אתה הרבצת לה וזה הדבר הכי פוגע.."

"קורל!" הוא הרים מעט את קולו ואני שוב דיברתי, מבטלת את דבריו.

"קורל!!!" הוא צעק הפעם. שתקתי והבטתי בו.

"תעופי לי מהחדר" הוא סימן לי לצאת.

"מ..ה?" הייתי בשוק.

"מה ששמעת.. תעופי מהחדר ותפסיקי עם הזיוני שכל שלך..מ..מה נראלך שאת אומרת את זה עכשיו ?

זה לא עוזר אז.. פשוט תצאי" אמר בטון מגעיל, לא הכרתי את הצדדים האלה שלו.

הסתובבתי והתקדמתי לכיוון היציאה בלי לומר מילה.

-

ג'יין יצאה מחדרה הקטן וצעדה במסדרון לכיוון הסלון, שם ישבה סבתה, היא חייכה אלייה חיוך קטן.

"מצאתי עבודה" אמרה ג'יין בשמחה.

"באמת? איפה?" שאלה סבתה, ליסה.

"בפצרייה שבמרכז.. אני מרוויחה די טוב ואני אוהבת את המקום הזה" השיבה.

"תודה, גייני.. זה באמת יעזור לנו" אמרה ליסה והניחה את ספל התה על השולחן הקטן.

"סבתא, את גידלת אותי מגיל עשר! בטח שאני אעזור, אנחנו נמצאים במצב כלכלי קשה, ורק אני יכולה לעזור עכשיו" אמרה.

ג'יין תמיד העריכה את סבתא שלה שטיפלה בה תמיד ודאגה שכלום לא יחסר לה. כשהורייה של ג'יין נהרגו ג'יין לקחה את זה מאוד קשה. מאותו רגע היא הפכה לילדה קרה וסגורה, היה לה קשה להתגבר על המצב.

בשנה הראשונה היא בכלל לא חייכה או צחקה, היא תמיד הייתה סגורה בחדרה.. ג'יין הלכה לפסיכולוגים רבים כדי שיעזרו לה להתאושש, אך לא נשאר להם כסף לממן זאת עוד.

"אז מתי את מתחילה?" שאלה ליסה.

"מחר בארבע" השיבה.

-

השעה הייתה כבר תישע בערב ובדיוק ליאן התקשרה אלי. היא בקשה שאני אבוא לישון אצלה יחד עם נטלי כי ההורים שלה לא יהיו בבית הלילה ואני כמובן הסכמתי.

התארגנתי בזריזות וירדתי אל הסלון, שם אמא ישבה ודיברה בטלפון.

"אני הולכת לליאן" אמרתי לה.

היא חסמה את הטלפון. "איך את הולכת?" שאלה.

"אמ.. ברגל" עניתי.

"יורד מבול בחוץ, תבקשי מבן שיסיע אותך" אמרה ואני גלגלתי את עיניי.

"לא.. אני אסתדר"

"קורל, אני לא יכולה להסיע אותך ואת לא יכולה לצאת לבחוץ בגשם הזה, את תהיי חולה" הסבירה.

"אמא, אני לא יהיה חולה, זה רבע שעה הליכה!!"

"בן!!!!" הי צעקה מלמטה, לאחר מספר שניות הוא ירד במדרגות, כשעיניו נפוחות משינה ושערו הבהיר פרוע במיוחד.

"מה?" שאל ושיפשף את עיניו.

"תסיע את אחותך לחברה, יורד גשם ואני עסוקה" אמרה.

"לא צריך.. אני אסתדר" מלמלתי והתקדמתי לכיוון היציאה כשבידי שני התיקים.

"בואי" הוא אמר ונעל במהירות את נעלי האדידס שלו.

שתקתי ויצאתי אחריו אל האוטו, הוא לקח לי את התיקים מהידיים והכניס אותם אל האוטו.

כל הדרך עברה בשתיקה מעצבנת, אני לא התכוונתי לשבור אותה.

הוא עצר בפתח ביתה.

"ביי" אמרתי ופתחתי את הדלת.

"קורל.." הוא אמר לפני שיצאתי. נעצרתי במקום, סגרתי את הדלת והבטתי בו.

"א..ני לא התכוונתי לצעוק עלייך ככה.." החל לומר. " הייתי עצבני ואת סתם התערבת.. אז זה פשוט קרה" המשיך וגירד בראשו.

"אני מצטער, לא הייתי צריך לצעוק עלייך ככה.. באמת ו.. אני לא יכול לריב איתך ככה.." הוא עצר לרגע וחיכה. "נו.. תגידי משהו" הביט בי בציפייה.

"אני.. אני סולחת לך על הצעקות" חייכתי חצי חיוך וגם הוא. "אבל אני בחיים לא אסלח על הסיטרה שנתת לדניאל" אמרתי וחיוכי ירד מפניי.

"אני לא יודע מה עבר עלי באותו רגע.. אב.." החל לומר.

"אתה לא חייב לי הסברים" עצרתי אותו. "את העיניין בינינו סגרנו"

"טוב, קורל.. אני באמת מצטער" הוא אמר ואני חיבקתי אותו חיבוק גדול.

-

נטלי ישבה בביתה של ליאן כבר רבע שעה, שתיהן מחכות לקורל שתגיע.

"אז.. מה ככה? מה היה עם ניר בסוף?" שאלה נטלי מתעניינת.

"אמ.. ניר? לא, סתם.. בסוף לא אמרתי לו" אמרה ליאן וזזה במקומה באי נוחות.

"מה? אבל למה?" שאלה באכזבה, היא חשבה שהיא סיפרה לו .

"את ראית מה היה עם נופר, נכון? זה למה" אמרה בקול נוקשה.

נטלי השפילה את מבטה, היא הרגישה לא נעים. "מצטערת.." מלמלה.

"זה בסדר, אין לך על מה" השיבה ליאן ונעמדה לפתע. "נו.. איפה קורל?!" הביטה מבעד חלונה שהשקיף על הכביש של השכונה היוקרתית.

"מה את בלחץ? את לא מכירה את קורל? היא כל הזמן מאחרת" אמרה והדליקה את הטלוויזיה, מזפזפת בין הערוצים, מחפשת משהו מעניין לראות.

ליאן הביטה על נטלי, חושבת מספר פעמים אם לשאול אותה את השאלה שרצה במוחה ללא הפסקה. לבסוף, היא לקחה נשימה עמוקה והתיישבה לידה.

"נ..נטלי" אמרה והביטה בה חוששת.

"כן?" נטלי העיפה לעברה חצי מבט והמשיכה להסתכל על הטלוויזיה.

"אני יכולה לשאול אותך משהו?" שאלה ונטלי הנהנה לחיוב.

"אמ.. את.. את אוהבת את רותם עדיין?" שאלה לאחר מספר שניות ארוכות.

"מה..? חח.. מה זאת אומרת?" נטלי הביטה על ליאן במבט מוזר, מנסה להבין מה פשר השאלה.

"סתם.. עזבי לא חשוב" היא התחרטה כל כך על ששאלה זאת.

"לא נו.. תסבירי לי רגע, אני לא מבינה"

"כלום נטלי, באמת שז.." החלה ליאן לומר אך לפתע הדלת נפתחה וממנה נכנסה קורל "סליחה על האיחור" אמרה בחיוך מתנצל.

ליאן הודתה לקורל בליבה, מזל שהיא באה.

-

רן הסתובב בסופר, מחפש אחר המצרכים שאמו רשמה על הנייר הקטן, סוחב לפניו את העגלה.

כשסיים לאסוף את הפריטים שרשומים ברשימת הקניות, הוא הרשה לעצמו להוסיף כמה חטיפים ושוקולדים בשבילו. לפתע הוא נתקע בעגלה שמולו, העגלה שלו הסתובבה ופגעה במדף ליד, מפילה אחרייה קופסאות שימורים שגרמו לרעש חזק.

"תיזהר!" רן צעק. הוא הרים את מבטו, מחפש במי נתקע וראה לפניו נערה רזה, בערך בגילו בעלת שער שחור פחם ארוך וחלק ועניים מלוכסנות. היו לה פניים מיוחדות שהביעו קרירות ומיסתורין.

"סליחה.." היא אמרה.

"לא.. זאת לא אשמתך" הוא אמר והחל לאסוף את קופסאות השימורים שהיו מפוזרות על הריצפה, היא גם החלה לעזור לו.

"אני רן" הוא הושיט את ידו מנימוס, עדיין לא היה לו נעים שהוא צעק עלייה.

היא לחצה את ידו בחיוך קטן. "אני.." החלה לומר אך לפתע נשמעו קולות של אישה מבוגרת מאחוריהם.

"מה קרה לך?!" שאלה האישה המבוגרת את הנערה.

"כלום סבתא.. אני כבר באה" השיבה.

"טוב חמודה, אני מחכה בקופה, תזדרזי" חייכה אלייה הסבתא והלכה.

"אני חייבת ללכת.. מצטערת" אמרה במהירות, קמה מהריצפה והלכה מהמקום.

"what the fuck?" מלמל רן לעצמו והשאיר חלק מהקופסאות על הריצפה, לא היה לו כוח להמשיך לסדר.

"מה זה צריך להיות?!" מי עשה את זה?!" הוא שמע את קולה של אחת העובדות מאחוריו, הוא חייך חיוך גדול, מנסה שלא להתפרץ מצחוק וברח משם, ממשיך בסיבוב הקניות.

-

"טוב מה אתן כאלה שקטות? בוא נעשה משהו י'יבשות" אמרתי מרוב שיעמום, ישבנו שם, כל אחת מסתכלת לכיוון אחר בשקט, לא הבנתי מה קרה להן.

"יש לך משהו עם רותם?!" שאלה לפתע נטלי את ליאן.

כיווצתי את גבותיי, מנסה להבין מה קרה כשלא הייתי פה.

"מ..ה? לא נטלי זה.." החלה ליאן לומר.

"אז למה שאלת אותי אם אני עדיין אוהבת את רותם?!" ירתה שאלות לעברה.

"כי.." אמרה ליאן והביטה בי במבט של 'הצילו!!'.

"די נטלי, מה אתן רבות לי עכשיו?" פניתי אל נטלי.

"לא רבות.. את רואה שאנחנו רבות? אני רק רוצה לדעת" אמרה נטלי.

"היא לא אוהבת את רותם, את אוהבת את שי וזהו! נגמר הסיפור" אמרתי.

"טוב אני הולכת להביא משהו לאכול." אמרה ליאן ויצאה מהחדר לא לפני שהביטה בי במבט של תודה, נטלי ראתה את זה.

"קורל?" נטלי אמרה לאחר מספר דקות.

"אה?" שאלתי ושיחקתי עם הבובה הפרוותית שהייתה מונחת על המיטה.

"אתן מסתירות ממני משהו?" שאלה  והביטה בי במבט נוקב.

"מ..ה? די נטלי, עזבי אותי עכשיו מהשטויות האלה.." כל כך לא רציתי לשקר לה.

"אלה לא שטויות! תעני לי שנייה"

"לא נטלי! די כבר לחפש שטויות כדי לריב" אמרתי וזרקתי את הבובה על המיטה בעצבים. "אני הולכת לעזור לליאן, ואם את רוצה להמשיך לשבת פה ולחשוב שאנחנו נגדך כל הזמן ושאנחנו לא מספרות לך דברים.. אז.. תמשיכי עם זה אם בא לך" אמרתי ויצאתי מהחדר במהירות. פאק, הילדה הזאת כל כך מכירה אותי!

-

"טוב, אתן מוכנות לסלוח אחת לשנייה?" שאלתי כששלושתינו ישבנו על מיטתה הגדולה של ליאן ואכלנו עוגת שוקולד חמה.

"די קורל, אנחנו לא רבנו.. פשוט.. חשבתי שקורה בינהם משהו ו.." החלה נטלי לומר ועצרה את עצמה.

"ו...?" שאלה ליאן.

"סתם רציתי לדעת באמת" חייכה .

ליאן השתעלה לפתע, נחנקת מחתיכת העוגה שנתקעה בגרונה.

" את.. את עדיין אוהבת אותו?" שאלתי בתקווה שתענה ש'לא'.

"לא.. אני לא אוהבת אותו באמת שלא" אמרה נטלי במהירות, משקרת.. היא לא אוהבת אותו, אבל היא מרגישה אליו משהו.

-

"נו, תתקשר כבר!!" האיץ בו ניר.

"אני לא יודע.. זה יראה שקוף מידי" חשב שוב רותם, מחזיק בידו את הפלאפון, מתלבט עם ללחוץ על send.

"נו מפגר.. איזה שטויות!! תתקשר" אמר ניר, מנסה לשכנעו.

לבסוף רותם התקשר, מחכה למענה.

-

"יש לך טלפון!!" אמרה נטלי לליאן כששמעה את הפלאפון שלה מצלצל.

"תענו!! אני מתקלחת" צעקה ליאן מחדר האמבטיה.

"הלו?!" נטלי ענתה.

"מי זאת? נטלי?" שאל הקול שבפלאפון, נטלי ישר זיהתה את קולו של רותם.

מקוות שאהבתם

שבבת שלום !

וותתגיבבוו בבקשששה 3>