המסע להגשמת הייעוד האמיתי

הערב, ניגש אלי אדם במעדניית המאפים בזמן שהמוכר ארז לי את מבוקשי. הוא ביקש לראות את שני הדיסקים שזה הרגע קניתי באוזן השלישית (sonic youth נוסף ו-foo fighters הראשון - בהשפעתה של Penny). הוא נרתע קצת מהאקדח שעל העטיפה. הוא חבש כיפה. לפעמים ניגשים אנשים ומבקשים לשוחח. אני חושב שזו ההגדרה של תמהוניים. בכל אופן, ככה הגדרתי אותו לעצמי, ומייד תקף אותי הפחד החברתי, שהוא ימשיך לשוחח אתי ולא ירפה. הוא התבדח מעט, ואמר שעברו עליו כמה ימים של עצב. ואין מה שיעזור לך נגד הדכאון, הוא אמר לי, הם ייתנו לך כדורים, אבל זה לא עוזר. כדורים זה לא טוב! פלטתי מייד (מתוך זכרון של מה זה עשה לה. הכדורים זה מה שדרדר אותה כל-כך בסופו של דבר. ורק בלעדיהם היא הצליחה להשתחרר מהדכאון שלה). צריך להיות בשמחה הוא המשיך, אבל זה קשה לו. אמרתי לו שיקרא ספרים של נחמן. והוא אמר שהוא קורא, ושכל הבית שלו זה ספרים של נחמן. וזה לא עוזר? שאלתי. לא כל-כך, הוא אמר ושאל עלי. אמרתי שיש לי כמה ספרים שלו. הוא לא יודע למה זה כל-כך קשה בעצם, החיים, הוא אמר, והוא דיבר על האנשים של הדור הזה, ועל הכפירה, והוא אמר משהו על העיניים שלהם - לא ממש קלטתי, אבל מתוך נימת דבריו עלתה המועקה שאנשים לא מבינים אותו, או מפחדים להבין אותו. המוכר נקב במחיר, נדמה לי שהוא שמח שנטלתי עלי את התפקיד לשוחח ולפייס את הבחור עם הכיפה. בגלל זה אנחנו כאן, אמרתי לו, בשביל הנסיונות האלה, אחרת לא היינו פה. בעיקר רציתי לעקור מתוכי את הפחד שאליו החברה חינכה אותי ביחס לאנשים כמו זה. למה זה מוזר בעצם אם שני אנשים זרים מדברים על הקושי הקיומי של האדם בעולם הזה באמצע מעדניית מאפים? הרי זה צריך היה להיות הדבר הכי אנושי והכי ברור מאליו שעליו יש לדבר. הושטתי למוכר שטר של חמישים. הבחור המשיך לפרוש לפניי את החיים שלו במחיצת עצמו בלבד, איך שרק הוא עומד לרשותו. קיבלתי לידי את העודף. אני חושב שהפחד ניצח אותי. מוסכמות החברה, הקליפות, המסיכות, גבולות הזרות בין אנשים, כל אלה הכריעו אותי, אחרת הייתי יושב אתו שם ומזמין אותו לכוס קפה ומקשיב באמת ללבו. במקום זה, לחצתי את ידו וביקשתי ממנו שיהיה חזק והפנתי לו את הגב. אתה מניח תפילין? הוא קרא לי מאחור. הסתובבתי אליו, אמרתי לו שלא, אבל שיש לי אמונה וזה כל מה שצריך. הדגשתי את המילה אמונה, שתחדור עמוק ללבו, כי זה בעצם כל מה שרציתי לומר לו, שזה מבחן האמונה שלו, וזה מה שישאיר אותו שמח.

[השבוע אני משלח לדרום אמריקה עותק מספרי עם תרמילאית צעירה בתקווה שהוא יעבור שם מיד ליד ויאיר לבבות רבים. אם לא אני, לפחות שהספר שלי יטייל קצת בעולם.]

שיהיה שבוע חורפי ומקסים!