המסע להגשמת הייעוד האמיתי

יום של שיא. יום הכיפורים. אני מביט אליו, מרחק יום ממנו, וכמו עוצר לרגע, נשימה עמוקה לפני הכניסה - היכל של שמיים נפתחים, יום שבהדרגה תופשט ממנו גשמיות הגוף ותהיה הנשמה גלויה ונפעמת ובעיקר, מצטערת, על שלא תמיד קל להביא את האמת לידי ביטוי, להסיר את המסכים, את המחיצות, אבל זו ההשתדלות של היום הזה, לבוא בגלוי, עם חרטה אמיתית, עם כוונות תשובה של ממש, להתוודות בדברים על מה יכלתי אחרת, ובעיקר על התחושה הכללית שעדיין הנשמה שניתנה לי מסוגרת לרוב במקום שאינו לה. כן נדמה, כי איפשהו בין הסליחות של בין אדם לחברו, ובין האדם למקום, צריכה לבוא סליחה נוספת, כלפי הנשמה שלנו - כמה באמת אנחנו מקדישים לה זמן במהלך היום שלנו, במהלך השנה כולה, כמה באמת אנחנו מנסים להכיר אותה, להקשיב לה, יודעים מה באמת הרצונות שלה, או מנסים להגשים אותם.
חמש תפילות סדורות ביום הקדוש הזה - היום היחיד בו נכנס הכהן הגדול לקודש הקדשים בבית המקדש, היום בו ירד משה עם לוחות הברית השניים - חמש תפילות כנגד חמש דרגות הנפש שבנו - נפש (הדרגה הקרובה ביותר לגשמיות), רוח (הרגש), הנשמה (הניצוץ הא-לוקי שבנו), חיה ויחידה. ובכל תפילה אנחנו ממרקים את הפגמים בדרגה גבוהה יותר, עד לתפילת נעילה.

בקשת סליחה אמיתית מאנשים, ונתינת צדקה ככפרה על עוונות, הם הכנה שתקל באמת על כניסה כנה ואמיצה שלנו ליום הזה, לקראת המפגש אתו.
חתימה טובה!!

[לקוח מהבלוג החדש שלי שמסתמן כמחליף את זה שכאן...]