מוסר? ערכים? שפיות?- לא בבית ספרנו!

.....

ושוב, מהלכת בין הצללים

בודדה, לבדה, ילדה.

ודמעות טהורות

מכתימות את שמלתה.

והיא מפחדת, ורועדת,

אך איש אינו שומע זעקתה.

והיא בוכה, והיא צועקת,

 ואיש אינו בא לעזרה.

 גם בחלומה הכי מתוק,

היא עדיין יושבת לבדה.

 מחכה לגואל, מחכה לידיד

ואיש לא בא.

ככה זה. עד שחשבתי שמישהו באמת מקשיב לי, שלמישהו באמת אכפת- התברר שזו עוד אשליה... אשליה כואבת. נותנים לי לספר, לשפוך את הלב, ומתעלמים. ממשיכים הלאה, כאילו דבר לא קרה. כאילו שאני לא קיימת בכלל. שקופה. יכולים לדבר עליי כשאני נמצאת לידם והם לא ירגישו בכך. אני רואה ולא נראית, בצורה הכי גרועה שיכולה להיות. לדבר בלי אף אחד שיקשיב. לבכות ללא כתף תומכת. ליפול אל תהום ללא כל יד מושטת לעזרה. לבד. למקרה שתהיתם- אני לגמרי לא אימו. אני לא מאמינה בלפגוע בעצמי. בכלל. אני גם לא מאמינה ברחמים עצמיים, אבל לפעמים, מה לעשות, אני עושה דברים שבזמנים אחרים אני מתנגדת אליהם. כמו לפתוח בלוג, למשל. או לשקוע ברחמים עצמיים. זה עוזר לפעמים. להתגבר על האומללות, הכאב והבדידות שאופפים אותי כבר הרבה מאוד זמן. אני לא נהנית מזה. בכלל. אני רוצה שהסיוט הזה ייגמר, ותקופה חדשה בחיים שלי תתחיל. תקופה שבה אוכל לאסוף את כל האומללות שלי, להכניס אותה לארגז, לזרוק על מטוס בכיוון אחד אל איזה אי נידח ולחיות, סוף כל סוף, באושר. והיום הזה יגיע. אני יודעת. אבל... מתי? לעזאזל, מתי?!?!