טוב, אז ככה, מה שקרה לי הוא דבר מאוד פשוט. משועממת ביותר, זיפזפתי בין ערוצי הטלויזיה, ופתאום אני קולטת שעוד חמש דקות מתחילה הסדרה שהייתי צופה בה המון כשהייתי קטנה: המומינים. פתאום הרגשתי דחף בלתי מוסבר לראות את התכנית מתחילתה ועד סופה, ובמיוחד- לשמוע את שיר הפתיחה, שדרך אגב, אני יודעת בעל פה כל מילה. איזה קטע שזכרתי...
בכל מקרה, בלי כל אזהרה מוקדמת, מצאתי את עצמי יושבת בסלון, לבד, שרה בקולי קולות ובהתלהבות מופרזת את שיר הפתיחה המוכר לי כל כך בעוד שאני אוחזת בצלחת גדושה בבמבה (כן אנשים, אני מכורה לבמבה- אין מה לעשות...). כמובן שלא הודיתי על כך לחבריי ובטח שלא התגאיתי בעובדה שזכרתי את כל מילות השיר, לפחות לא בקול רם. פתאום התחשק לי לשמוע את כל שירי הפתיחה של כל התכניות שהייתי צופה בהם כשהייתי קטנה: נילס הולגרסון (השבדי- חשוב לי לציין...), גברת פלפלת, שלתיאל קוואק, הלב (מרקו...), פרפר נחמד, מסיפורי המלך בבר, האסופית ועוד המון שבטח שכחתי... ואם להיות כנים, דווקא נהניתי מזה.
ועכשיו לנושא אחר- היום נכנסתי לכל מיני בלוגים ואיכשהו הגעתי לבלוגים של, כביכול, "פקאצות". אין לי מה להגיד. באמת שלא. הייתי בהלם מוחלט. ברור שלי שכל ה"מושיות", "סו מושלמת" ו"לייק ברור..." נובע מחוסר תשומת לב וחיפוש אחר זהות אישית במהלך גיל ההתבגרות. אני לא אתפלא אם מחר היא תצבע את הבלוג לשחור, תקרא לעצמה מלכת החושך ותכתוב על דברים בנושא להקות פאנק, רוק, מטאל, האבי מטאל וכו'... כל זה בדיוק אחרי שהיא קראה "פריק" לכל אחד שכתב לה תגובה פוגעת/מעליבה. עד כמה שאני שונאת קיטלוגים- זה היה הגמל ששבר את הדבשת של הקש (אני יודעת שלא ככה אומרים את זה... אין לכם חוש הומור?!). כלומר, מילא להתבלבל במילה או שתיים, להחסיר אות או לכתוב אחת יותר מדי, אבל להגיע לרמות בהן היא כותבת "הני" במקום "אני"? זה כבר מוגזם. מוגזם ומאוד לא אמין. מאוד. אני כמעט בטוחה ומחזיקה אצבעות שהשלב הזה ייגמר בקרוב אצל כל אחת מקורבנותיו של הוורוד...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
