כבר זמן רב שאני רבה עם אדם מאוד יקר לי, וסוף כל סוף התגברנו ועכשיו אנחנו שוב מדברים. לא הייתי כל כך מאושרת כבר זמן רב... הלוואי וזה יימשך לנצח, ושלא נריב יותר לעולם. כמובן שיהיו חילוקי דעות- אין לי ספק בכך, אבל אני מקווה שזה לא יוביל למצב שבו היינו עד לא מזמן. על מה רבנו? זה כבר לא חשוב. זה שייך לעבר ושם זה יישאר. שם אני מתכוונת להשאיר את כל הדברים שאני פשוט לא מתכוונת לסחוב איתי במשך כל חיי. שם אני מתכוונת להשאיר את כל הפחדים, החששות, התקוות והחלומות שהתנפצו למיליארדי רסיסים. הכל. הדברים היחידים שאני מוכנה לסחוב בתרמיל חיי הם כל רגעי האושר והשמחה שחלקתי עם כל האנשים היקרים לי בעולם הקר והמנוכר הזה. הרי תמיד יש שבריר של תקווה, וצריך לדעת לנצל אותו עד תום. היום אני מאוד אופטימית אבל מי יודע? אולי מחר בבוקר, כשאפקח את עיניי, כל מה שאהיה מסוגלת לראות זה את כל השנאה שיש בעולם, את הרעב, את העוני, את העצב בעיניהם של רבים מילדי ישראל, את הדרך והצורה שבה בני האדם הורסים את איכות הסביבה, ומשמידים את עולמם במו ידיהם... ואולי לא. אולי מחר, אתעורר לעידן חדש של קידמה, אהבות ראשונות, תקוות וחלומות, ילדים עם חיוכים קורנים מאושר וממסי לב... הלוואי.
כשהלכת ממני בכיתי
עד כלות הנשימה
כשהלכת ממני צרחתי
עד שיצאה הנשמה
כשהלכת ממני עייפתי
מהלילה והיום
כשהלכת ממני לא הבחנתי
בין מציאות לבין חלום
כשהלכת ממני שנאתי אותך
יותר מכל דבר אחר
וכשחזרת אליי הכל עבר
וכך זה לתמיד יישאר...
פתאום הייתה לי השראה... מצטערת שהייתם צריכים לראות את זה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
