War Is Peace, Freedom Is Slavery, Ignorance Is Strength |
| 1/2005
אני שונא את עצמי.
קצת קשה לי להתחיל לכתוב
כי אני כבר לא יודע על מה, אני כבר לא יודע איך
איכשהו במחשבה לאחור פעם אהבתי את עצמי הייתי מאושר נהנתי.
והיום, היום אני לא יודע מה קורה איתי, אני כותב בבלוג שהפך להיות עוד בלוג משעמם משהו על החיים של אדם בחברה שאפילו לא מעביר ערכים כלשהם.
אני רגע אחד שמח ומאושר ונהנה מכלום ומהכל. ואז משהו קטן מערער את היציבות ואני נופל ואני מפחד וחושב והמחשבות נסחפות לכיון של חוסר משמעות. פתאום אני בוכה כלכך הרבה, פתאום אני מתעצבן על משהו שלא חשבתי שמעצבן אותי פתאום אני נהיה מדוכא.
וככה בין פה לבין שם לא יודע איפה אני.
ואני מזיק לכל הסובבים אותי, למישהי שאני הכי אוהב ואני אפילו לא מבין איך ולמה. וככה בוכה ולא יודע למה ולא מבין איך ולא יודע מימיני ומשמאלי.
איפה נזכר בתקופה הטובה שהייתי מודע לעצמי בכל מישור יכולתי להרגיש אנשים מקילומטר. אהבתי ללמוד אההבתי לחוש אהבתי לכתוב אהבתי לנגן אהבתי לאהוב.
ועכשיו עכשיו רק אהבה אחת נשארה בי. ומה שכלכך קשה בה שאתה יודע שאתה כבר לא מה שהיית, שהיא אוהבת משהו שאתה לא.
ואני פשוט לא מבין איך פתאום נהייתי כזה. איך אני נותן לזה לקרות לי איך אני לא שולט בעצמי איך אני שוקע בחרא.
כמו שיעור על החיים, שמנסה לגרום לי להבין שאני לא יכול לשלוט על עצמי שאני לא יכול בלי אחרים.
אבל השיעור הזה לא נכון. כי אני לא יכול שלא להאמין שאני לא שולט על עצמי. זה מה שהורג אני שאני שולט בהכל.
ופתאום קרררר לי ואני בוכה ואני בכלל לא הייתי כאן לפני 5 דקות. ובחמש דקות נראות כמו נצח. ולפני זה הם עברו כמו דקה ורע לי. ולא יודע.
כאילו כולם, כל מי שאני אוהב כלכך מנסה לעזור ואני מקווה שמשהו יבוא ויציל אותי אבל אני יודע שכולם מנסים ואני מונע מעצמי.
ואני לא מרגיש כלום ואני מת למות.
ואני לא מרשה לעצמי ללחוץ על ההדק. ואני לא יודע מה קורה לי ולמה אני נותן לעצמי ואני אני כותב פוסט שאני הייתי מתביש בו בכל רגע נתון.
ואיפה שאני מקווה רק שיוותרו עלי שיתנו לי לא להיות פה.
ואני לא יכול בלעדיה.
אני מקווה שהיא תהרוג אותי ותשכח ממני.
ומקווה שתזכור מה הייתי פעם. שאני לא אשכח שאני ינסה לנסות לחזור לשם.
וקשה לי ורע לי ואני לא פה. ואני לא שם.
ויודע שככה זה לא יכול להמשך ולא יודע איך לגרום לזה להפסיק.
ומרגיש תפאום פחדים ויאוש ועצב וגעגוע. והכל בסלט אחד גדול.
אני שונא את איך שאני כותב, את מה שאני מרגיש.
את המוכנה שנהפכתי את הזבל שאני את החרא שאני נותן לאנשים להרגיש. ואני יכול להאשים את עצמי.
אני כל צריך אותך פה לידי.
כל כך מצטער על מה שאני על מה שנהפכתי להיות. ולא רוצה להפוך אותך לכזאת.
ויודע שטוב לך רחוק ממני ורוצה שיהיה לך טוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
