נסיון עלוב לסכם את השנה.
היא התחילה בדכאון ענקי בזמן שבין י"ב לצבא, זמן שלא עשיתי בו שום דבר מועיל, עבדתי קצת בשביל להעביר את הזמן, בחברת חשמל ובחלוקת עיתונים, היה זמן חסר משמעות.
המשיך בגיוס שלי לצה"ל, אוי כמה צהוב הייתי, עכשיו זה כבר פשוט לא אכפת לי. היתה טירונות, שאין ספר שבראיה לאחור היא היתה מצחיקה, כל הכאילו עונשים והלחץ בית המטורף, בסה"כ היה די נחמד ומצחיק, אבל באותו זמן אני די סבלתי. בזכות זה שעשיתי משהו עם עצמי(גם אם המשהו הזה הוא לחפור במקום) הדכאון שלי עבר.
המשיך בקורס משעמם וחסר טועלת אם זאת חוויתי(בעיקר לאור ההתנתקות), גם בו לא עשיתי שום דבר מועיל.
אח"כ היו לי כמה שבועות באוגדת עזה, שבהם סגרתי שבת שיכולתי להיות בה בכירת, סתם(ואם זאת זאת היתה השבת הכי כיפית שהיתה לי), חזרתי לקרוא(זן ואומנות אחזקת האופנוע), והתחלתי ללמוד חפשנות מהי, יצאתי מהצעירות.
אח"כ התחיל לי סיפוח בתותחנים, 4 חודשים שעכשיו מסתים שעברו ממש מהר, ברובם סתם הייתי בוויכוחים עם אנשים, ועשיתי דברים לא מועילים בעליל. שמרתי לפחות(ועדין יש לי עוד כמה השבוע) 60 שמירות(240 שעות, 10 ימים רצופים) שבאף אחת מהם לא שמרתי, כלומר השמירות היו על כלום, רובם בעמדת שמירה שמתצפתת על הר ועמק(בקו האדום) רגילים, והשניה עמדת שמירה באמצע הבסיס שמטרתה אינה ידועה עד עצם היום הזה. בתקופה הזאת קראתי הארי פוטר, הסיפור המוזר של הכלב בשעת לילה, יער נורווגי, אבא עשיר אבא עני וכמעיין המתגבר.
הסה"כ חוץ מכמה ספרים שקראתי השנה לא עשיתי שום דבר מועיל, לא היו לי מחשבות מענינות, לא היתה לי שום תהליך של למידה(למעשה חזרתי אחורה בכמות הידע שלי, ע"י כך ששכחתי הרבה דברים).
מבחינה חברתית בתחילת השנה היתה לי יומהולדת וחברים עשו לי סרט יפה והרגשתי ממש מלא מהבחינה הזאת, הם עזרו לי בכל.
עם הזמן עבדתי חברים שנעלמו בדרך, רבתי עם אחד, התרחקו ממני עוד כמה, ועכשיו גם המעט שהיו קרובים אלי די רחוקים ממני ונראה שמצאו חברים אחרים.
בצבא פגשתי מעט אנשים איכותיים, אחד במיוחד, איתו לא שמרתי על קשר. עם רובם שמרתי על קשר רק באותו זמן שהייתי איתם, וגם זה היה קשר צבאי רדוד, שדובר בו בעיקר על דברים צבאיים, ואם מי ששמרתי קצת יותר קשר גם זה לא היה יותר מקשר צבאי רדוד למדי.
עם חברה שלי לא היה יום שלא דיברתי(פרט לכמה ימים בטירונות, שהיה אסור לי-ולצערי הקשבתי-) היא תמיד היתה לצידי כשהייתי צריך, עם זאת הרבה פעמים הרגשתי חסום כי תמיד אני מרגיש את נוכחותה. עם הזמן רבנו יותר ויותר, הרגשתי פחות ופחות פרפרים בבטן, גם ללא שלטתי, והיו פעמים שהתגעגתי אליה כלכך. הכל ביננו כל כך מוזר ומתוסבך, וכלכך פשוט מידי פעם. אני לא יודע מה אני רוצה, ואני יודע שאני עושה לה יותר מידי רע וזה הולך ונעשה גרוע יותר ויותר.
ובסה"כ2 אני חושב שהשנה הזאת היתה הידרדרות בכל הבחינות לדעתי, לא עשיתי דבר מועיל אחד, לא יצרתי כלום.
שנה שנראת כמו השנה הראשונה ברצף שנים בלתי נגמר של בגרות, שנים שבהם הזמן עובר מהר ולא עושים שום דבר יעיל. ככל שאני חושב על זה אני איש ממוצע ופחות מזה. חבל לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
