עבר עלי יום נוראי אפילו יומיים.
זה כולל את הכל.
בצבא, אני מתחיל מיני קורס, ממש רוצים להעיף אותי משם, מהשיחה הראשונה שלי עם המפקד הוא אמר לי "לא נורא אם תיפו מסלול", "תרד מסלול ותתבגר", "תרד מסלול ותעזור לבריאות שלך", "אם תרד מסלול זה יעשה לך טוב". כוסאמק הוא מכיר אותי כמה שעות. הנתונים שלי גרועים ומנסים להעיף אותי משם, זה הרגשה קקי.
חוץ מזה שהרגלים שלי דפוקות, וגם ככה ביום שני כנראה הרופא לא יתן לי להמשיך בקורס, ואני בשביל עצמי לא יהרוס לי את הברכים והרגלים עוד, אז גם ככה אני יפול.
וכמובן נכשלתי במבחן, הרבה זמן לא עשיתי מבחן, והמון זמן לא נכשלתי במבחן שממש למדתי עליו וניסתי להצליח. רציתי באמת. חבל שאני אפס ולא הצלחתי, אמורה להיות ועדת הדחה עליו, גם ככה.
חברים שלא ראיתי הרבה זמן, אותה הרגשה שאני ממש אפס באותה חבורה, שאני לא יכול למצות את עצמי שמה.
ומעל לכל אני רוצה לעשות את זה כי אני רוצה להוכיח לעצמי שאני יכול. וגם כי אין לי שום מטרה אחרת. ואני חייב משהו.
חברים - כרגיל הכל קקי, אני מרגיש קילומטרים מהם.
חברה - אין לי כח להתחיל, אני רק יבכה.
הייתי היום בהופעה של היהודים, אני לא יודע אם השירים שלהם נכתבו בציניות או ברצינות. אני שנאתי את ההופעה את הניקור, את האנשים, לא יכולתי להסביר למה, פשוט שנאתי הכל שמה, לא רציתי להיות חלק מאותה קבוצה.
היה לי שיחה עם המ"פ שהיה לי לפני 4 ימים. הוא אמר לי שכל מה שטוב בחיים זה בירה סיגריה וסטייק טוב. אני אמרתי שלגבי סיגריה שלפחות יחליף את זה בג'וינט, לגבי הסטיק שיהיה מדייום, ולגבי הבירה דעותי חלוקות. אבל מה שהכי היה חסר לי זה ספר טוב, ואז סיפרתי לו על הספרים שקראתי לאחרונה ועל כך שהספר היחיד שישאר אותי לתקופה ארוכה יהיה "כמעיין המתגבר", והוא אמר לי שהוא שמע על הספר הזה הרבה, ועצוב לי לחשוב איפה, אני לא מפסיק לחשוב איך הוא שמע את זה שם, זה היה ההב"ד 1, שם הוא טען מדברים הרבה על הספר ואומרים תהיה "כמעין המתגבר" כדמות של קצין טוב.
צבא קולקטיבי ונורא שמחנך לאגואיזם? לא ברור לי.
אני לא מפסיק לחשוב על כך, על מה אני מאמין שמא באגאויזם מוחלט, שמא בהווארד רוארק בלבד? או שלא, ואיך אחרים מתנהגים. ומי אני? כמובן שפיטר, אבל גם קצת רווארק גם גיל ולצערי אפילו טוהי.
אני תמיד אתען שמי שאתה זה בעצם הספר האחרון שקראת! ולכן אני כל הזמן חושב מי אני, במחשבה של איך להיות רווארקי יותר.
ועוד פעם את היחידה שנשארת קוראת מאזינה, ועליך אני מעוצבן ועצוב, ואני מנסה לא לחשוב על זה, בטח כבר צוהרים, בטח עוד יום יעבור, נריב עוד קצת, נפגש, נשמך, נאהב, אני יבכה בפנים, ניפרד ואבכה. ואת תלכי לצבא, אני לרגילה, יתבאס בבית, לא ידע מה לעשות. ירצה למות(ואפילו אין לי נשק, עדין).
יחזור יעיפו אותי מהמסלול, אני יהיה אפס לכמה חודשים. ואז אפס לכל החיים. אני כלום. סתם איש משומש. עצוב ובודד לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
