לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

War Is Peace, Freedom Is Slavery, Ignorance Is Strength


כינוי:  kavod

בן: 37





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: a. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

תשכחו מהעבר ומהעתיד. יש רק הווה.


אמא שלי לא יודעת אבל הדפיקה שלה בדלת שלי הצילה אותי.
כמו שפעם(אויש איך שהשתנתי, או שלא) האקסית הצילה אותי.
אני רוצה לצעוק לברוח לקום לפרוח, אבל לא יכול. כי אני עבד.
אחרי הדפיקה בדלת, הנשימה הראשונה, החיבוק, הבכי. בא דיון שהוכיח לי שאני לא יכול לעצום עיניים, שלא כדאי לאף אחד לעצום עיניים.

למרות כל הבלוגים שאני קורא(266 במספר), נדיר שאני מוצא קטע שאני יכול להזדהות איתו, משני הכיוונים.


הבלוג הזה מת ועכשיו מרפרוף קצר בעברי אני מתגעגע עליו.
מה שעוצר לי את הרצון שכבר בראש שלי כמה חודשים לקנות שטח אחסון ולהתחיל מחדש, ופשוט להמשיך את כאן מאיפה שהפסקתי.

אני שונא ואוהב את עצמי.
שונא ואוהב את החיים.
לא כולנו?
נכתב על ידי kavod , 5/2/2007 20:53   בקטגוריות a pig in a cage on antibiotics, אני אנוכי גילוי עצמי  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חיים שכאלה


הפוסט הקודם נעלם לו, משהו לא אוהב עכברים בישרא.
ואני כותב ללא מקלדת, או יותר נכון באמצעות מקלדת וירטואלית(מומלץ לנסות).
לא הסתכלתי במראה בחודש האחרון, היום זה חזר אלי.
מישהו\משהו חי בתוך הגוף שלי. אני נותן לו לשלות בחיי. אני חייב להפסיק(להיות איש החיים המשומשים).
אין מישהו אחד בחיי שאני אוהב ומעריך, ומשימתי היא למצוא מישהו שכזה.
אינני מרוצה מעצמי.
הפוסט הזה עלוב, אך מטרתו נעלה.
חיי עלובים ובעתיד יהפכו לנעלים.
רע לי ואני מפחד להוציא את זה. אין מי שיעזור לי.
מספיק ודי
נכתב על ידי kavod , 4/7/2006 21:36   בקטגוריות a pig in a cage on antibiotics, אני אנוכי גילוי עצמי  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היה החבר הכי טוב שלי


הכרתי אותו לפני 4 וחצי שנים(אוויש כלכך הרבה זמן).

ממש הערכתי אותו, הוא היה מין מודל הערצה בשבילי, רדפתי אחריו תקופה ארוכה.

החבר הכי טוב שלי ואני היינו חברים של אותו חבר וככה הכרנו, שלושתנו התראנו כל יום אחרי בצפר לכמה זמן, הכנו שיעורים, שיחקנו במחשב, קיצר ילדים טובים.

החבר הכי טוב שלי העדיף מידי פעם ללכת הביתה, לגלוש באינטרנט, לעשות דברים מאתגרים, כלכך הערכתי אותו על כך.

אחרי כמה זמן החבר שלנו התערס(הפך לערס), ונשארנו שנינו ועוד החבורה שלו, שהתחלתי להתחבר אליהם(ובינהם היה חבר ישן שלי).

עזבתי את החברה שלי, וניסתי להתקרב ככל שיכולתי למי שהפך להיות החבר הכי טוב שלי, בשלב מסוים הוא התחיל להעריך אותי וגם אני הפכתי להיות החבר הכי טוב שלו, הייתי כלכך גאה בעצמי.

התבגרנו, והתקרבנו, למדנו ביחד לכל הבגריות(כמובן שהוא למד בנוסף), דיברנו על הכל.

אני זוכר שהכרתי את חברה שלי, ישבתי איתו שעות ודיברנו עליה ועל כל דבר, כל אותו זמן דיברתי עליו בגאווה.

כשפתחתי את הבלוג אני זוכר שרציתי לתת לו אותו, שיכיר אותי יותר, בסוף חשבתי שהוא יגיע עליו לבד, אני כמעט בטוח שהוא לא ידע ממנו לעולם.

לפני שנה וחצי בערך אני קרסתי, הוא ניסה להיות שם לצידי, אבל נתתי רק לחברה שלי להיות איתי. לא רציתי לראות אותו רואה אותי ככה(ואולי מוזר שלה כן נתתי לראותי בדרגת השפל האנושי).

הוא הלך ללמוד מדעי המחשב באונ', כמו שהוא רצה, אני כלכך הייתי רוצה להתחלף איתו, להיות מי שמגיע למקום שהוא רצה, מי שבונה לו את העתיד, שחושב לפני שהוא עושה ולא אח"כ.

אני התגיסתי לצבא, לאט לאט התנתק הקשר ביננו, אבל תמיד דאגנו לשמור על קצת קשר, לדבר, להתעדכן, הוא עדין היה החבר הכי טוב שלי.

בצבא לא נתתי לאף אחד להתקרב אלי, כמו שנתתי לו. לא הערכתי אף אחד כמו שהערכתי אותו.

הוא התחיל להתאהב בחברה שלי, ידעתי את זה, אמרתי את זה להם, הזהרתי אותם ואותי, הוא הבטיח לי שזה לא נכון.

עזבתי את חברה שלי.

הוא אמר לה שהוא אוהב אותה.

אני לא רוצה לשמוע ממנו יותר.

 

זה הסיפור.

ובקצרה עיבדתי עכשיו גם את החבר הכי טוב שלי וגם את חברה שלי.

שניהם מתוך בחירה שלי.

אין לי עוד אף אחד בעולם.

אף לא בן אדם אחד שאני מעריך באמת ובתמים.

מודל מצאותי אחד לחיקוי. כזה שאני יכול לדבר איתו.

 

אני מדבר כמו פקצה, אבל כבר לא ממש אכפת לי.

גם ככה אף אחד לא קורא כאן, ואני מקווה למצאו איזה מישהו אחד שיהיה שווה בשבילו לרשום דברים כאלה.

 

אני לא האנק/גאלט/פרנסיסקו אבל אני רוצה את דאגני 

אני לא הוארד אבל אני רוצה את דומניק

 

אויש כמה נוראים הם הרחמים העצמיים, היש דבר שפל מהם?

 

 

נכתב על ידי kavod , 25/5/2006 18:21   בקטגוריות a pig in a cage on antibiotics, אני אנוכי גילוי עצמי  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לkavod אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על kavod ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)