לאנשים יש צורות שונות להתמודד עם טראומות.
יש אנשים שצוחקים על העניין, חושבים שזלזול במקרה יפחית את הכאב והחשיבות שלו בעיניהם.
יש אנשים שאוטמים את עצמם, לא נותנים לאיש להתקרב אליהם, לא מאפשרים לעצמם להפתח מחשש לפגיעה.
יש כאלה שמקבלים תובנות על החיים, ונעשים אנשים חכמים יותר, טובים יותר.
אני פשוט הדחקתי.
***
במבט לאחור, הסיפור פשוט ומוכר להפליא. ילד חרמן, ילדה תמימה ושיעמום. אני יודעת שמראש אתם קופצים לאונס, אז תנו לי להרגיע אתכם- לא היה שום אונס.
היה ילד אידיוט שנגע בעצמו בזמן השיעורים ונתן לי דוח כל רגע על מצב הזין שלו. הייתה ילדה שנסתה להקל במצב, לתייחס אליו כאל נורמלי, לגרום לעניין להחליק. אבל הוא לא החליק. הוא המשיך, והיא המשיכה לזבל לעצמה ולרעוד במשך שבועות בלי שום סיבה נראית לעין.
רק כשהודיתי בסוף בפני אמא שלי, הבנתי בכמה מתח נמצאתי, כמה זה דבר שלא צריך להחליק עליו, כמה זה לא דבר נורמלי, כמה אני לא צריכה עבור דבר כזה.
העניין טופל. הילד ננזף ואני עברתי מקום.
***
בשבוע האחרון, אחרי חודשים, שאלה אותי חברה שלי מהשכבה "תגידי, **** הזה, מה נסגר איתו? שמעתי דברים על משהו שהוא עשה, הטריד אותך מינית או משו".
אני נשבעת לכם שפשוט עמדתי ולטשתי בה עיניים. למה? כי לא זכרתי. כלום. נדרשו לי 2 דקות להבין על מה היא מדברת,וגם אז, לא הצלחתי להרגיש שום כעס כלפיו.
***
למה אני מספרת לכם את זה? בגלל משהו שסבא שלי אמר לי ביום שבת האחרון. וא אמר שאמא שלי תיארה עם את אמא שלה בתואר "נאווה כרקפת". הוא אמר שהוא אוהב רקפות, שהן צנועות ועדינות, ולא מתפארות, ושזה מתאים לתיאור של סבתא שלי.
בלב שלי גיחכתי. אני חושבת שהרקפות חסרות חוט שדרה, שמכופפות את עצמן כדי שהחזק [במקרה הזה, הגבר] לא ידהה ויהיה פחות חשוב.
אזכן, הדחקתי,וכן, זה היה ועבר, ואני כבר לא כועסת. אבל הנקודה היא שאסור לנו, נשים וגברים, להכאיב לעצמנו כדי לתת לחזק לפרוח. זה בסדר להדחיק. אבל אסור לשתוק. כי אם נשתוק, איש לא יוכל לעזור לנו, ואנחנו נמצא את עצמנו בתחתית, קרועים מקונפליקטים פנימיים ומכאב. אסור לנו לתת לאנשים לדרוך עלינו. אסור.
אל תהיו רקפות. תהיו עץ דקל, חזק ונתוע בקרקע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: