סוג של התרגשות :]
טוב הנה פרק 1
מקווה שתהינו
ביי :]
רומי הלכה לכיוון ביתה, מריחה את ריחות המאכלים החמים והטעימים שהגיעו מהבתים ברחובות העשירים שחצו את ירושלים.
היא סתמה את אפה, היא לא רצתה להתגרות יותר מדאי מהניחוח.
"היי אמא." אמרה כשהגיעה לביתה.
"רומי.." אמרה גילה (אמא שלה) וחיבקה אותה חיבוק אוהב.
"אמא אני רעבה." הכריזה רומי, מעלה מעליה במקצת את חולצתה והראתה לאימא את בטנה הקטנה ואת עצמותיה הדקיקות הבולטות.
"אני כ"כ מצטערת.." לחשה גילה מזדעזעת מכמה שביתה רזה.
"אולי אפשר.. לאכול?." שאלה רומי.
"אין אוכל, ואין כסף." אמרה גילה בקול דיכאוני.
"מעניין איך הוא מתבזבז כל הכסף שאבא עובד בשבילו שעות!." צעקה רומי בעודה הולכת לחדרה.
היא התיישבה על מיטתה, היא שנאה את אמא שלה, היא הייתה חושבת רק על עצמה, הולכת לכנויות עם חברות וקונה אוכל טעים, ובגדים יוקרתיים, אבל לילדיה לא השאירה כלום.
רומי תמיד הייתה כותבת שירים בזמנה הפנוי, היא לקחה דף ועט והחלה לכתוב.
אולי אנחנו שונים, אולי אנחנו לא כמו כולם.
אבל זה לא אומר.
לא לא..
זה לא אומר..
זה לא אומר..
אולי אנחנו שונים, אבל זה לא אומר..
לנו יש חיים..
אולי שונים, אולי לא כמו של כולם.
אבל זה לא אומר..
זה לא נחשב..
זה לא משנה..
אולי החיים שלנו שונים, אולי אנחנו שונים.
מה זה אומר?
מה זה נחשב?
זה משנה?
אנחנו לא כמו כולם?
במה אנחנו שונים?
למה הכל כ"כ רע אלינו?
זה משנה בכלל?
כי אולי אנחנו שונים, אולי החיים שלנו שונים..
אבל זה לא אומר..
זה לא אומר..
לא, לא זה לא אומר!!!
זה לא אומר.
זה לא נחשב.
זה לא משנה.
אנחנו שונים?
אנחנו לא כמו כולם?
במה אנחנו שונים?
מה עשינו?.
הדמעות זולגות בכל יום, במה אנחנו שונים?
במה?,
במה?.
אולי אנחנו שונים, אולי אנחנו לא כמו כולם, אבל זה לא אומר.
היא הניחה את העיפרון על השולחן כתיבה שלה.
נותנת לדמעות לזלוג, תוהה באמת במה היא שונה.
במה היא לא כמו כולם.
במה החיים שלה שונים.
טוב זה היה פרק 1, מקווה שאהבתם.
יום טוב 3>
מיכל.
עריכה:
תודה כל התגובות, פרק הבא יהיה מחר בצהריים :]
תודה לכם3>
אתם באמת קוראים נהדרים333>
כינוי:
מיכל-סיפורים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
