אני נוסעת מחר לסמר.

שנה שלמה עמוסת חוויות מתפוגגת לאיטה כמו אדי המים הקלושים שנגזלים מהאדמה הנחרכת. החלום הבלתי אפשרי הזה נמוג לצללים, כשהשנה שקדמה לו פתאום נראית כה ברורה וצלולה, כמו אתמול ממש.

ואז, בשלהי אוגוסט 2008, הייתי בסמר. מדוע כשמסתכלים לאחור, למהמורות האינסופיות יש נטיה לדהות לעומת זוהר רגעי הטוב? חזרתי אז מקורס מדריכי הרכיבה, שכמובן שכחתי לגמרי שיצאתי אליו גם כדי להימלט משם לזמן מה. החום היה מוחלט, טוטאלי ושתלטן שכזה, ואהבתי את כובדו על גופי בשעות אחר הצהריים החמות ביותר.

לחודש הניתוק של הקורס לא היתה ההשפעה לה ייחלתי. עדיין הייתי כה לבד. ובכל זאת, בכל זאת לנגד עיניי עומדת תמונת האור, החוֹם, הזהב והכחול של המקום הזה, כיף הרכיבות היומיומיות, הגיטרה הנאמנה לי תמיד, וגם מיה בה התאהבתי מיד.

ואיך שלא מעדיפה אני לזכור את הכאב שהשניים ההם גרמו לי? או את הקושי להחליק אל תוך חבורת השינשינים החדשה והתוססת? או את האכזבה המרה שחיכתה לי בסוף עם ההוא שחשבתי לרגע למושלם בשבילי.

זהו טבעי, כנראה, זהו טבעם של כולם למען האמת. אותו טבע אנושי מעט אכזר שמפיל אופטימיים ונאיבים מידי אל הפח שוב ושוב.

אני לא אוהבת לזכור את המהמורות. במיוחד לא בערב שלפני קפיצת הראש הנמהרת הזו. הזהב והכחול שוב עומדים לנגד עיניי, קסם המטע באישון ליל, עם עטלפי הענק המכניים העומלים תחת חופת כפות התמרים, שבתורה חוסה תחת כיפה של כוכבים. קריצת האורות בצד הירדני הקרוב אך הרחוק כל כך, זריחות מיוחלות שמאדימות את העמק ומסמלות קיצו של ליל עבודה.

קור מי הבריכה המרעננים באחר-הצהריים לוהט, צריבת אבני מדרכה מלובנות ברגליים יחפות. אופניים שנוסעות הרחק הרחק, ושני סוסים דוהרים ומבריחים מדרכם עדר צבאים מרוגש. הקולניות השלווה שבחדר האוכל בארוחת הערב, נגינת דואט על גיטרה עם מיה היקרה. חלימה אינסופית על מה שיקרה אולי ביני לבינו הערב, תוך התמכרות למזגן והאזנה לפיט מורטון, ושירבוט ציורים בעט.

אני אוהבת לזכור את הרגעים האלו, ולקוות שמקצתם ישארו מחר כשהיו לפני שנה, ושוב יעלו חיוך על שפתיי.

החששות שוב עולים וצפים. ספקות בערכי העצמי שוב מפלסות את דרכן לפני השטח, דרך סדקים בחומת הביטחון המעורער שעמלתי לסגל לעצמי בשנה החולפת.

ומה אם לא יאהבו אותי? מה אם יבחרו להתנכל, הרי בקיבוץ אין מוצא. מה אם אצליח להרוס לעצמי את הכל שוב? את ההבטחה לסיום עידן הבריחה עודני זוכרת ומשתדלת לקיים, כך שנסיגה ודאי אינה אופציה...

די, שקט. לא לחשוב על זה עכשיו. להעלות שוב את החיוך ולזכור את רגעי הטוב והחוֹם ואת הזהוב והכחול, ולצעוד בצעד בוטח אל תקופה חדשה.

www.youtube.com/watch?v=6QDDMwC0sWc