~

בצקצוק המספריים הראשון סמרו השיערות שעל ערפי. ראסטה ראשונה, סבוכה ומקורזלת נחתה בחיקי, ושילחה אותי בטיסה אל אותו מקום בדיוק, ינואר לפני שנתיים. גם אז סמרו שערות ערפי כשצקצקו מספרי הספרית לראשונה, וקווצת שיער גלי וחום נחתה אל בין זרועותיי.

אני פוקחת את עיניי העצומות בחוזקה, ומתבוננת דרך המראה בלהבי המתכת המבריקים קוצרים את מחלפות ראשי, שצימחתי בגאווה במשך כל אותן שנתיים שחלפו מאז.

להפתעתי ההולכת וגוברת, עם כל ראסטה מדובללת נוספת שנושרת מקרקפתי המעונה, שוכחת בי המועקה, וקלילות מבורכת מתחילה להתפשט.

ומה חשבתי לעצמי? אני מהרהרת, כשהפקרתי את שיערי יקר המציאות, המחבוא שלי, והנחתי לו כך להתקלקל? השיער הוא כמו אנטנות, הוא אמר לי אז כשעוד רק תכננתי, וראסטות אוטמות את החישה.

אני יודעת, אז עניתי, ובמודעות גמורה למעשה הודעתי שעכשיו אני רוצה להתכנס אל תוך עצמי, להיעלם לסביבה, ולהתרכז בהרס הפנימי.

ובאמת כך היה. בעוד משקל גופי הולך ויורד, עול כבד מנשוא החל להעיב על כתפיי, כמו משקל הראסטות על ראשי שהפך מעט מעיק ולא נעים. אנטנות החישה שלי לעולם החיצון נאטמו וכבו, וכך נותרתי אני, סגורה ומנותקת, בודדה, ואין איש שומע ואין איש רואה.

קשה לנתר את תהליך ההתדרדרות. בחצי חיוך עבדתי על כל העולם כשנאבקתי עם הצבא להשיג את הפטור, יודעת שזה לא באמת, כל ההצגה הזו, אך לפעמים מתעורר בי הספק.

ואיך אפשר לתאר את השלב בו מפסיק הספק להיות זה שמתעורר, ואיך לאט גם אני השתכנעתי באמיתות טענותיי,

ואת השלב בו הפסיקה המילה 'אנורקסיה' להשמע כה דוחה ובלתי אפשרית לאוזניי המבולבלות?

כך המשכתי להסתגר, מאבדת כל בדל שליטה בחיי המעורערים,

רזה, ומוזנחת, משולחת רסן, ורעה רעה רעה.

הראסטות נושרות אחת אחת אל הריצפה. הקרקפת נושמת. ועכשיו כבר המכונה, המכונה הגואלת, מתחילה לזמזמם, והאוויר הקר זורם על הקרקפת.

גם אז, לפני שנתיים, כשישבתי מול המראה הזו בדיוק וזימזום המכונה באוזניי, גם אז היה באוויר על הקרקפת משהו מחייה, מעורר. אז בדירה, חורף בירושלים, בדיוק לפני המעבר לערבה החמה ושטופת השמש. גם אז שינוי. האנטנות שעל ראשי נפתחו ונמתחו אל החום והשמים, ועמן גם ליבי.

ולמה שלא יהיה זה שינוי גם עכשיו? המכונה נדמה, המברשת מדגדגת את העורף החשוף והכל כך משוחרר פתאום, והסינר מוסט בתנועה חלקה מעל גופי, כמו מסך שמתרומם.

ערמת ראסטות שחורה ומלוכלכת, דבלולי פסולת שהשלתי מעליי מטואטאים לפח ונעלמים במעמקיו.

אני מביטה במראה, עיניים גדולות וכחולות, אף ונמשים.

זויות הפה מתחילות להתעגל לקצה חיוך?

היתכן?

פתאום מתחשק לי לפרוץ בצחוק גדול ומשחרר. הקרקפת נמתחת ומתעוררת, פנים גדולות ופתוחות. אין יותר שקרים, לא עוד רברבנות של חסרי ביטחון. מעכשיו רק אני, בלי מסכות, בלי צבעים, קישוטים, העמדות פנים.

ומעכשיו רק לצמוח מחדש, חזקה יותר, אמיתית יותר, אני.

כבר הייתי פה בעבר. אבל הפעם- אדאג גם שלא אחזור.