רחמים עצמיים. כאן. עכשיו. הרבה.

לפני כשנתיים, אחרי הפרידה הגדולה, הלב שלי הפך קהה.

לא שידעתי זאת אז. אבל מאז היו רק שניים, שניים בודדים שגרמו לו למוש ממקומו. שזרקו אותו ואותי לדלי של מים קפואים, והעירו אותו ואותי לבהלה מהולה בהתרגשות מהולה בחרדה מהולה באופוריה - שאני באמת מרגישה. שאני מסוגלת. שזה אומר שהתגברתי! ושסוף סוף, כמו שאמרתי כשהפרידה עוד הייתה טרייה, "כל קראש שהוא, גם אם לא יצליח, קל יותר מלהתגבר עליו".

הראשון היה חבר שלו, ואז ידיד שלי, ואז טכנית יזיז, ותמיד הייתי מאוהבת בו כל כך, ותמיד הוא שמר אותי, או שאני שמרתי אותי, על אש קטנה מהסוג של אוטוטו זה הולך להתפתח לדבר היפה הבא. וזה לא קרה אף פעם. ניתקתי קשר בהמלצת חברה. לאחר מספר ימים של בכיונים מזדמנים, והכרה בתמימות ובטמטום שלי (המצלול דומה, מעניין), המצב השתפר.

ואז הגיע השני והאחרון (לפחות זה לא יהיה פוסט ארוך מדי). חמוד. הזוי, אך משיק להזיות האישיות שלי במקרים רבים. תחומי עניין הזויים משותפים. סטיות לא מיניות משותפות. זוכר כל מילה וכל מניירה שלי, ואת הסיטואציה בה כל דבר נאמר או נעשה. מקניט אותי מול חברים. ואז מחבק. מאוד מחבק. ואני מתבלבלת. ואחר כך מחליטה שאני רוצה. ומחליטה לספר לו. מספרת והוא תפוס, אבל לא באמת, אבל כן באמת, אבל קריצה. ואיזה פליק בתחת. הוא קצת דושבג כלפי החברה בערך שלו, שעושה רושם שהיא משקיעה בו מאוד. ופולט קצת יותר מדי חרטות לאוויר העולם משיש לי סבלנות. ואז מסתבר שהוא צעיר, מאוד. ושזה כן רציני עם ההיא. או שלא? ולי נשבר.

ואני נאחזת כי מי יודע מתי ארגיש. 

אנחה.