ידוע לי שאני חרדתית לעיתים. אבל הפעם מדובר בפיק רציני שעובר.

אחותי הגדולה-הצעירה-ביותר מתחתנת. אמא-פאקינג-ל'ה. זה אומר שאני הבאה בתור. אני הבאה. בפאקינג. תור!

כשהיא סיפרה לי ישר ירד לי הלב לתחתונים. לא קיפצצתי מהתרגשות בשבילה. נבהלתי בשבילי (חרא אחות).

כשהיא סיפרה לאחרים הם קפצו משמחה. ראיתי את זה ולבי נחמץ מרגשות אשם.

אז אני הבאה בתור.

היא ציינה שגם היא נבהלה כשאחי הגדול התחתן. היא. נבהלה. כמה חמוד. היא כבר הייתה מסודרת מבחינה זו.

אני אפילו לא התחלתי לעבוד על זה, שלא לדבר על זה שאני לא מאמינה בלעבוד על זה. דיון לזמן אחר.

דה הל וויד איט, אני מודה, קשה לי לראות את כל החברים הרוסים או את כל ההיי-סקול סוויט הארטס מתחתנים בגילי. רציונאלית, אני שמחה שלחברים הללו טוב ושהם מצאו את מקומם מבחינה זו. אבל קשה לי לשמוח עבורם באמת. בפועל, כל תגלית שכזו מרגישה לי כמו פגיעת חץ.

אוף עם זה. אני לא מצליחה להלחם בתחושה הזו, שלמרות שטוב שקפצתי וניצלחתי מרכבת בוערת, נשארתי בשולי הדרך, ורכבות טובות לא נוטות לעבור בשוליים.

קיטשי אך משביע רצון כרגע. אני עייפה, שרופה ודי מדוכדכת. אפשר להגיד שרע לי.