באמ"ש, זה כאילו שהתקופת מבחנים הזו, האחרונה לתואר, מודעת לכך שהיא האחרונה. ובתור אחרונה, היא דואגת למצות ממני כל שמחה או תחושת טעם לחיים. אני מודעת לכמה שהתלונות האלה עברו אינפלציה. אבל זה הבלוג שלי ואני אנפלץ אותו כמה שארצה. כן!

כך הסתובבתי בימים האחרונים, במעגלים, בחדר, במטבח, בחוץ, חושבת לעצמי מחשבות זומביות למדי, על קפה ואקסל קראנברי, ועל זה שאני כבר לא אופתע משום דבר שאראה במראה. ובעיקר מודאגת מכך ששום דבר לא מדליק אותי. לא בגדים ולא יציאות ולא בנים ואפילו לא סושי. רק לישון. לישון מדליק אותי לגמרי.

הכינו את הקונפטי, או את החיבוקים המנחמים, התקבלתי למדמ"ח. עוד שנתיים למניאק.

אולי מצאתי עבודה רווחית ועצלנית למדי לקיץ ולשנה הבאה שזה סופר! זו תהיה העבודה השלישית שלי הקיץ. אני מקווה שזו לא תהיה בעיה. מאני מאני מאני. 

עוד פוסט לא מועיל שוגר לאוויר הישראבלוג. אני הופכת את החיים הבינוניים שלי לפוסטים בינוניים. כשרון!

יום חמישי מבחן (לא אחרון, ממש לא), הבייתה, ובשישי - ים. הגיע הזמן. 

נשיקותים.