הדבר הבא צריך להכתב היכנשהו.

אז החלטתי שפה.

אנשים מסויימים שהכרתי בחיי, שהיו שונים ממני בתכלית, לימדו אותי "לא לחפור", ולהרפות כמה שיותר מהר ממה שנדמה כמו דלתות שכבר לא יפתחו בפניי. 

הנטייה הטבעית שלי ליד אנשים שאני מחבבת הייתה התעקשות. לא להרפות, לא בקלות. לחפש הסברים מתחת לאדמה. ועוד כהנה וכהנה.

כשהייתי בגן, קרה שהוזמנתי לחברים או הזמנתי אותם אליי. 

פעם אחת חברה הזמינה אותי אליה. כל אותם צהריים התכוננתי, וקיפצצתי כמו איזה חרגול מרוגש. צעדנו, אמא ואני, יד ביד. מתקדמות לבית החברה. הגענו. אני מוכנה, מזומנה וממש מגונדרת מדי. צלצלתי באינטרקום, ולא הייתה תשובה. צלצלתי שוב, ולא הייתה תשובה. ושוב. ושוב.
אמא אמרה לי: "בואי, נלך הבייתה". לא הסכמתי. ולא הבנתי. ולא רציתי ללכת ולא רציתי להרפות. רציתי רק להשאר ולזמזם באינטרקום עד שהמוות יבוא לקחת אותי או משהו. בסוף התעייפתי והבנתי שזה כבר לא יקרה. חזרנו הבייתה.

לאורך השנים, חיכיתי מחוץ לכל מיני דלתות דומות ושונות בעיקשות ובאמונה. אמא שלי, שהגאווה חרוטה בה בצורה בלתי הפיכה, כעסה על כך. תמיד הפצירה בי לוותר, לא לעשות מעצמי צחוק, לא לוותר על הפאסון. בהתחלה, לא ויתרתי. גם לא הבנתי למה היא מתכוונת. עם הזמן קיבלתי מושג, ולמדתי להרפות, שלא לומר לברוח. להרפות מהר, הרבה יותר מהר מהאחרים. לעזוב אותם מחוץ לדלת שלי ולא להעזב מחוץ לשלהם.

אני לא מרפה בטינה או בכעס, פשוט כי אני לא מספיקה לנטור או לכעוס. "לא בכוח" זה המוטו. יתכן ואני מוותרת מוקדם מדי, אבל עדיף כך. עדיף להניח לדברים להיות. להסתדר מאליהם.
אם זה לא יקרה, לא איבדתי את כל הגולות. ואם כן, אני יודעת שזה על באמת. שזה שווה. שבאמת חיפשו את הדלת שלי, והם רק מחכים לי שאפתח כבר.