אני אמורה לשבת וללמוד לבוחן בלינארית שיש לי בראשון. אחרי שבוע שדמה לתקופת מבחנים רעה מאוד.
אבל כל מה שאני חושבת עליו כרגע זה לא מרחבים וקטוריים. זה אתה.
ועל כך שאתה לא פה. פיזית, וירטואלית, או בכלל. לא בכאן והעכשיו. אתה מחוץ לאדנית, ללא ספק. לפעמים אתה נזכר מי אתה ולאן אתה הולך, ומצהיר הצהרות לא לחלוטין ברורות, שקשורות גם אליי, בכריזמה שאני יכולה רק לקנא בה. אז אני, גברת פתי בר, נשארת ומקשיבה. וחושבת שוואלה, אולי הפעם? אבל לא. גם הפעם לא. אני לא יודעת למה אתה טורח על תבשיל שאתה זורק מיד לפח, אבל זה לא מתפקידי לתהות על כך. אני לא הפסיכולוג שלך וגם לא רוצה להיות. אז אני מחליטה שדי לי, ומנסה להתעופף לי, ונעצרת. כאילו יש רדיוס מסויים שאותו לא אצליח לעבור. כאילו אני מעוגנת בחבל בלתי נראה. קשה לחתוך חבל בלתי נראה. את החבלים שאני כן רואה, ושאני משקרת לעצמי שהם לא אלה שקושרים אותי אליך, אני יכולה לחתוך תיכף ומיד. אבל אני מעדיפה שהם יקרעו לבד. כי פעולת החיתוך תאלץ אותי להכיר בטיפשותי. שוב.