אבאלה. אבא.

אבו!

אני מסתכלת על תמונות ישנות. כל כך חתיך. וגם אמא. באמת. ברמה בלתי סבירה (גורמת לי לתהות האם אכן קיים קשר גנטי בין הנפילים האלה, והצאצאים שלהם).

אני מפחדת כרגע מאוד מאוד. אני מפחדת שהזמן אוזל. שאולי לא נספיק. אני כבר לא זוכרת איך קול הדיבור הרגיל שלך נשמע. אז שמתי קלטות לפני כמה זמן, ונשמעת קצת כמו יודי. אני מסתכלת על תמונות שלך ושל אמא ואתם יפים יפים. באמת.

מאותה סיבה שאני שונאת זרי פרחים, שהם יפים יפים בעצמם, קשה לי לראות אותך ככה. וכנראה שלא הולך להיות לי יותר קל.