הזמן קצת עבר, ואני קצת לומדת איך לווסת הווליום של אנשים מסויימים. להחליט שדבריהם, כבדים ככל שיהיו, לא ישקלו יותר משאני מוכנה שישקלו.

לפחות עד הפעם הבאה.

~~~

יום שלישי סמינריון. אני מרצה. אני. יאבלה.

אני לא מצליחה להפסיק לנזול

לא מצליחה

אני לא מבינה למה

אני

הגעתי למציאות הזאת.

למה 

אני נדפקתי.

אני יודעת שיש כאלה שנדפקים

שמישהו צריך לקחת על עצמו את עול הסטטיסטיקה, מתישהו, איפשהו

אי אפשר שיהיו רק אנשים מאושרים בכל מקום

זה

אבסורד

הרי.

אני צריכה שיאמצו אותי.