"אנחנו לא צריכות גברים בכדי להיות שמחות. רק פלוס בבנק."

אמרה סושי.

אמרה וצדקה.

הנה גילוי נאות. מעולם לא חגגתי באמת את ט"ו באב, או את מקבילתו הפברוארית, בין אם הייתי בקשר ובין אם לאו, וסבבה לי עם זה. באמת.

הכי לחגוג חגים כאלה שהיה לי זה חיבוק-מחיצה, אולי סרט במחשב, ופירה חגיגי לארוחת ערב, וזה סבבה לי.

(הצלחתי לשלב "פירה" ו"חגיגי" באותו המשפט. אני מרוצה).

כל חצי שנה בערך, כשהייתי רואה את הדוכנים בקניון/אוניברסיטה/עבודה/קרנות רחוב מתמלאים במיליון מרצ'נדייס אדמדמים גנרים, כמו מיליון נורות אדמדמות (גנריות) היו נדלקות לי באותו הרגע, והייתי ממהרת לבקש ממי שהיה לצדי באותו הזמן - "אל תקנה לי דובי, או שוקולד, או פרחים או כלום. אין צורך, באמת. וזה לא שאני אומרת אין צורך כדי שכן תקנה ואז אני אהיה מן 'אויש, יואו, ואי, בכל זאת קנית! '. פשוט אל". ולרוב זה עבד. אבל לפעמים לא.

אולי קודם אסביר את הסלידה שלי ממרצ'נדייס אדמדמים, למרות שלא ברור לי מה יש להסביר, אך לפעמים סלידה זו מזכה אותי במבטים מזועזעים (בעיקר מצד בני אדם ממין נקבה).

שוקולד משמין. כן, לא להאמין. ואני מכורה גם ככה. כך שאין לי צורך במארז מקס ברנר אלוהי בסביבתי הקרובה (ואני לא אומרת את זה בקלות ראש). אז לא.

חיות ממולאות כאלה ואחרות, עם כתובות גנריות כאלה ואחרות, נקברות אצלי במעמקי הארון, או יושבות על מדף ומכערות לי אותו, צוברות אבק, ומכערות לי אותו עוד יותר. אז לא.

זרי פרחים היא המתנה הנוראה ביותר בעיני EVER. נתחיל מכך שמדובר בוואחד הוצאה. וויץ' איז נוט קול. נמשיך בכך, ואולי זו נקודת מבט אנאליטית וביולוגית מדי, שזר פרחים זה אוסף של דברים שחיו פעם, ועכשיו הולכים ונובלים, עד שאני זורקת אותו לפח כעבור 5 ימים. מה רומנטי באורגניזמים נובלים, למען השם? לעולם לא אבין.

... אז לא.

אני בכלל לא בטוחה שחגי האהבה זה מועד נכון לתת מתנות, אם הנתינה מאולצת. נתינת מתנה נכונה בכל זמן ושעה בה אדם מוצא (אפילו "סתם", אי שם בעולם) דבר-מה, שהוא חושב שאדם אחר, האהוב עליו, ישמח בו, ולכן הוא נותן לו את הדבר הזה (ניתן ליישם באופן כללי, לא רק בחגי אהבה, וניתן לנסות בבית). בשבילי לפחות.

עם זאת, להלן רשימת דוגמאות-למתנות-רומנטיות-מאולצות-שהן-סבבה: עציצים וצמחים חיים; בע"ח חיים (אם יש נכונות ואפשרות לטפל בהם); עלה מגניב מהרחוב (לא חייב להיות חי, אפשר גם לייבש); נוצה מגניבה מהרחוב; חוויה משותפת משמעותית כלשהי; פרח אחד ויפה, שניתן לייבש אותו ולא רק לצפות בו מת עוד קצת; פתק נחמד זו מתנה מעולה; כל משהו שמזכיר מישהו, בתנאי שמישהו זה מי שמקבל את המתנה.

זאת אהבה!

אני יודעת שיצאתי נורא D'AWWWWW בפוסט, אבל זה אמיתי כל זה.

אגב, זוהי הגרסה השניה של הפוסט, הראשונה הייתה מוצלחת יותר. אבל המסר עבר.

חג שמח, מלא אהבה אמיתית!

דפ 

באמ"ש, זה כאילו שהתקופת מבחנים הזו, האחרונה לתואר, מודעת לכך שהיא האחרונה. ובתור אחרונה, היא דואגת למצות ממני כל שמחה או תחושת טעם לחיים. אני מודעת לכמה שהתלונות האלה עברו אינפלציה. אבל זה הבלוג שלי ואני אנפלץ אותו כמה שארצה. כן!

כך הסתובבתי בימים האחרונים, במעגלים, בחדר, במטבח, בחוץ, חושבת לעצמי מחשבות זומביות למדי, על קפה ואקסל קראנברי, ועל זה שאני כבר לא אופתע משום דבר שאראה במראה. ובעיקר מודאגת מכך ששום דבר לא מדליק אותי. לא בגדים ולא יציאות ולא בנים ואפילו לא סושי. רק לישון. לישון מדליק אותי לגמרי.

הכינו את הקונפטי, או את החיבוקים המנחמים, התקבלתי למדמ"ח. עוד שנתיים למניאק.

אולי מצאתי עבודה רווחית ועצלנית למדי לקיץ ולשנה הבאה שזה סופר! זו תהיה העבודה השלישית שלי הקיץ. אני מקווה שזו לא תהיה בעיה. מאני מאני מאני. 

עוד פוסט לא מועיל שוגר לאוויר הישראבלוג. אני הופכת את החיים הבינוניים שלי לפוסטים בינוניים. כשרון!

יום חמישי מבחן (לא אחרון, ממש לא), הבייתה, ובשישי - ים. הגיע הזמן. 

נשיקותים.