סינדרלה יושבת על רצפת החדר. היא דלוקה על הבחור הזה מהחנות-משקאות. כי הנסיך כבר לא מגיע הבייתה יותר, והיא שוכחת בשביל מה הגיעה לכאן.

עוד יום שגרתי בבירה (או מה לא קרה):

היום אני והאוקראינית האישית שלי הלכנו לנסות לנצל שובר לסושי שקיבלתי מהאגודה, לאחר ניג'וסים רבים.

קמנו מוקדם מדי בבוקר, אחרי יותר מדי התהפכויות במיטה ועם יותר מדי כאב ראש ואף סתום מהיין של אתמול. אבל קמנו.

התארגנו לאט מדי. אבל התארגנו. גילינו שאנחנו מקדימות, אז נסענו לעיר בעיקר כי סתם, וקנינו בעיקר שטויות. אחר כך חיפשנו את הקו שיקח אותנו לסושי במשך הרבה זמן, ואז גם את התחנה שלו, במשך זמן לא פחות קצר. ומצאנו. נסענו והתחיל לרדת גשם (רמז מטרים מס' 1). כמעט לא ירדנו בזמן מהאוטובוס, אבל בסוף כן, והתחלנו לחפש את המקום. ולחפש. ולחפש (רמז מטרים מס' 2). לבסוף שאלנו איזה שומר אם הוא מכיר את הסושיה הזו, והוא אמר שהיא נסגרה (רמז עבה ומטרים מס' 3). ואז הגשם חזר, אבל זה גשם בוץ, שיש בו יותר ג'יפה ממים (רמז מטרים מס' 4. אפשר כבר לעזוב את הרמזים בשלב זה, אני חושבת). לא נורא, נסע לקניון, חשבנו. ואז ניסינו לנסוע לקניון, רק שהאוטובוס היחיד באזור לוקח אותנו לעיר, וכל הדרכים חסומות כי היום יש צעדה של הכושיליאמו של סוכות. טוב. מונית. הנהג שלנו היה גם חברמן וגם מצחיק, ודגל בסטייקים כמזון אולטימטיבי. הגענו לקניון, במטרה: לאכול, לקנות את הג'ינס התאום לזה שנקרע לי, לחפש שמלה לחתונה של אחותשלי. בסופו של דבר אפשר לסמן V רק על אכילה, ולהתייחס אליה כאל נקודת השיא של היום הזה.

לאחר נקודת השיא: לקחו את הג'ינס ששמרו לי בצד ומכרו למישהו אחר (כנראה מישהי), אין שמלות ואלה שהיו נראות כאילו הקיאו עליהן תחרה :(, מטר סמסים בנוסח "מתי תעבדי, מתי מתי מתי?", וגשם-ג'יפה.

ועדיין לא ניצלנו את השובר.

בא לי להזמין סושי ולדחוף אותו לגרון של כל מי שאמצא במשרדי האגודה. מממ. מחשבה משמחת :)

לא אכפת לי יותר מהאגדה שלך. הסיפור צריך קצת תיקון, וסוף-טוב טוב יותר. אני לא רוצה את הדבר הטוב הבא. :}

והיום אני הולכת לישון מוקדם! פעם הבאה אספר על הקליפ. הוא מאמי.

גם בתוכנו מחכה, שותקת, חלקת ארץ קטנה חרבה. והגשם שלנו החל לרדת.

הגשם שלנו טרם בא.

לא בא לי לכתוב בעצמי.

אני ממש רוצה להיות מושלמת. מהמושלמות האלה. המתוקתקות. כמו ברי.

אני ממש ממש רוצה לחזור מוקדם הבייתה מהעבודה, ולהכין חביתה וסלט ולא למצוא את עצמי אוכלת סנדוויץ' עם קטשופ.

אני ממש רוצה לעשות ספונג'ה כל חצי שבוע לפחות, ולא לריב עם הרצפה כשאני כבר בקריז.

אני ממש רוצה לזרוק את הזבל בזמן ולא למצוא פטנטים לדחיסה חדשנית.

אני רוצה מאוד לחזור לנגן. ולא רק לחלום.

אני רוצה שיהיו לי ציפורניים יפות, בתדירות גבוהה יותר מאחת לשלושה שבועות.

אני רוצה להפסיק לאכלס כמות אינסופית של בקבוקים בחדר, כי אין לי לב לזרוק לפח, ואני שוכחת למחזר.

אני ממש רוצה לזכור תמיד להוציא כסף בזמן. ולא למצוא את עצמי תקועה בחור, לבד, בלי כסף ובלי סוללה.

אני רוצה לזכור להטעין את הטלפון בזמן.

אני רוצה להיות מהאלה שחותכות ירקות. תמיד זה נראה לי כמו פלא הזוי, או שוויץ מוחלט.

אני רוצה לזכור לקחת גלולות בזמן, לא ב-5 וחצי אחרי שקמתי בבהלה.

אני רוצה להיות פחות חמדנית שינה.

אני גם ממש רוצה לזכור לשים קרם פנים/עיניים/שיניים. 

אני רוצה לשתות מלא מים ולעסוק ביוגה, במקום לשתות מלא קפה, ולעסוק בריצה מעבודה לעבודה.

אני רוצה להיות חיננית ושלווה. לא מרוטה ושכחנית.

אני רוצה ש90% הבגדים שלי בכל רגע נתון יהיו מכובסים מקופלים ומסודרים בארון. ולא על המיטה/כסא/רצפה.

אני רוצה קלסרים עם חוצצים ולא ערימות דפים מתעופפות.

אני רוצה להפסיק לשכוח דברים על האש ולהנזף.

עוד מעט אסגור 26 שנים על הכוכב הזה.

מוטב יהיה אם אשלים עם המצב.