בשביל מה כל הסיפורים האלה? בשביל מה להחדיר לבן אדם אמונה במשהו שלא היה ולא נברא? בוא פשוט תקח אותי ותנפץ אותי לאלף רסיסים, כל מה שהאמנתי ובניתי התפרק ובסופו של דבר אני עוד שואלת איפה אני טעיתי כי יש דברים שלא יישתנו לעולם, כל פעם אתה פשוט מוכיח לי מחדש שכל מה שחשבתי שידעתי אז לא ידעתי כלום. לא ידעתי כלום על המשפחה הזאת, לא ידעתי כלום על ההיסטוריה המזוייפת שלך שעדיין לא ברורה לאף אחד, לא ידעתי שהציעו לה כסף בשביל להיפטר מימנה, באמת שלא ידעתי אם הייתי יודעת לא הייתי פועלת ככה.
ואיך עכשיו אני יכולה לדעת את האמת שאתה קבור מתחת לאבן?! עם מי אני יכולה לדבר ולדעת שהוא לא משקר ושהוא באמת יודע את האמת?
אני פשוט רוצה למחוק את היום הזה שאני עדיין מוזעזעת מימנו וזה פשוט לא יוצא מימני. כי מצד אחד אני יודעת שהקדשת את החיים שלך לאחי ולי, אני שומעת את זה כל הזמן מקרובי משפחה כשהייתי קטנה היית מטפל בי ועד שנפטרת שאת זה אני זוכרת טוב אבל מצד שני כל אחד מספר על אירוע מסויים שזכור לי כמו פאזל ומחבר חלקים שהייתי מעדיפה לא לראות כל עוד אני לא יכולה לדבר איתך.
אז מה לעשות?להתעלם?לחכות שאני יגיע אליך ואז נלבן את הדברים?
זה לא סותר את זה שאני מעריצה אותך על מה שעשית בעבר, על התפקיד שמילאת, על השנים שהייתי מגיעה הבייתה והיית מחכה לי להכין לי אוכל לראות שאני מסודרת, לדבר איתי ולנסוע בחזרה, היית כמו אבא שני בשבילי ואני לא הייתי שווה אותך, לא ידעתי להעריך אותך בזמנו כמו שהגיע לך וכן אני מקנאת במי שהיה לו יותר זמן איתך, יותר זמן להכיר אותך, לדבר איתך.
בסופו של דבר ניפגש, אם זה יהיה בעוד 60 שנה או יותר אם אני אופטימית ואז כבר נסגור קצוות לא סגורים, כרגע אני חושבת שאני מעדיפה פשוט להתנתק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
