בכל פעם שאני מרגישה שהחיים שלי הולכים בכיוון מסויים, בדרך ברורה, שהכל מסתדר, הכל במקום, הכל טוב חוזרת לי דמות/עקיצה מהעבר, מהתקופה הרעה שטוב שהיא נקראת כעת עבר. מה שהכי מעצבן שזה בא מאנשים שלא שווים את ההתייחסות שלי בכלל ולמרות זאת העצבים שלי ממראים לשמיים(=הריצה שלי שוברת שיאים חדשים), אני לא מבינה למה אני בכלל מתייחסת לדברים האלה חשבתי שכבר עברתי את השלב הזה שאני כבר אדישה וקרירה ואסרטגית מספיק כדי לדעת לא להגיב ובטח שלא להיפגע ואיכשהו תמיד בא מישהו מכיוון ובמהירות שאני לא מצפה לו.
מה שעוד יותר קורע אותי זה שלא ייסתכלו על איפה אני עכשיו, על הדרך שעברתי ועל ההישגים שהשגתי ~לא~ תמיד אנשים יימצאו את הרע, תמיד מחפשים את הדבר הכי גרוע אם זה ההורים שלא מסתכלים על ההישגים הגבוהים שלך ונתפלים לרעים(אני יודעת שהמטרה היא לגרום לילד להצטיין אבל זרקו מילה טובה על זה) או אם זה מכר מהעבר שבא לעקוץ אותך משטות שהוא זוכר מהעבר או חבר קרוב שפתאום החליט. יש לי עוד אלף דוגמאות אבל באמת שאין לי כוחות להיזכר או אפילו זמן להשקיע בכתיבה של זה.
מחר יום חדש ואני אקום מזה ואתמודד עם זה, כל פעם אני מתחזקת ונעשת אדישה לסביבה.
היום(20.11.11) יש אזכרה לסבא שלי ז"ל, אני לא מאמינה שכבר עברו חמש שנים מאז שהוא נפטר, כל כך הרבה דברים השתנו חוץ מהכאב והגעגוע אליך אתה הסבא היחיד שלי ותמיד תהיה. אני אוהבת אותך, אתה העוגן שלי ואתה עוד תראה שאני את המטרה הזאת ישיג, אני לא ארדם במשמרת, לא הפעם.
אנחנו נפגש בסוף דרכי ואתה תקבל את ה120 נשיקות שאני חייבת לך,אני לא שוכחת שום דבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
