מכונה, אני מרגישה כמו רובוט כמו מכונה שנותנים לה פעילות מוגדרת מראש והיא כל פעם עושה את אותם המהלכים שוב ושוב, שואבת אנרגיה רק בשביל הפעולה ונכבת אחרי שהיא סיימה. כל יום אותה שיגרה, שלא תבינו אותי לא נכון שיגרה היא אהבת חיי אבל בזמן האחרון אני מרגישה כבויה ולא מתפקדת מעבר לפעילויות הקבועות מראש וכשנפצעתי והמשכתי לרוץ ולסבול ולא ראיתי בעיניים כי בלה צריכה לרוץ 8.5 קילומטר מינימום זה פשוט הכה בי. אתמול באמת הייתי בשוק שעמדתי בכאבים שהם אפילו לא מהפצע עצמו זה מזה ששמתי יותר מדי חזק את התחבושת כדי שאני יוכל לרוץ.
אני מרגישה שאם אני לא ארוץ אני אפול לבור עמוק ואני אומרת לעצמי את צריכה לתפקד כרגיל לרוץ 5 פעמים בשבוע ולהתייצב לכל מה שמציבים לך, לא לאכול שום דבר עם סוכר כי זה ישפיע עליי אם אני לא ירוץ, הרגשתי שאני פשוט נשברת. החלטתי שדי אני לא מסוגלת אחרי שכמעט התמוטטתי ביום ראשון בערב והייתי חייבת להשאר בשני בבית(ורצתי גם בשני הימים האלה) היום אני לא רצה.אני לא מסוגלת זה כואב לי ברמה שאני מפחדת לדעת מה יש שם אני יעשה יום חופשי ואקדיש אותו לעצמי, אסדר את כל החומר, אסדר את עצמי קצת לסופ"ש, אעשה כפיפות בטן כי זה באמת הדבר היחידי שאני יכולה לעשות בלי שייכאב לי ואני חייבת קצת להרגיש שהגוף בפעולה.
אז אני שופכת מים על המכונה שבי ועושה קצר, כי אני חייבת, אני חייבת לנקות קצת את הראש בשביל לשמור על השפיות שלי ועל הגוף שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
