ojos que no ven corazon que no siente

כמה שטויות לומדים באזרחות, כמה שטויות וכמה מורות מטומטמות שלא יודעות להעביר את החומר ביכלל לא יודעת למי הן מדברות ביכלל.

אני בחיים לא אשכח את מה שהיה לנו לפני שנתיים באה זרה עם המורה שלנו ואמרה שהיא תעביר את השיעור, כמובן שהיא לא הצליחה להעביר אותו עם הכיתה שלי ואז לאחר שבוע שוב שתיהן ניכנסו לשיעור רק הפעם המורה שלנו אמרה שמי שיעז להוציא הגה מהפה שלו יירד לו 10 נקודות מציון המגן, כמובן שהיינו אז תמימים שרק הגיעו לתיכון ואז ניכנס המשגיח והתיישב בסוף הכיתה. כמובן שהיה שקט והוא חשב שהיא הייתה אחראית לכך זה מראה כמה שכל המערכת הזאת רקובה מי כמוני יודעת כשהמחנכת שלי לא יודעת את השם של התלמידים שלומדים אצלה בכיתה.

שנה של הישגים, הישגים בספורט, באימונים קשים, בלימודים(לא אמרתי מצטיינת אבל לא ציונים להתבייש בהם), חברויות חדשות, אהבות שהיו ונגמרו, עוד שנה של עוד געגוע שמתגבר כל יום כשהתמונה שלך מול עיניי משטשטשת כל פעם יותר ויותר.

האמת?אני מרוצה מהחיים שלי, אני מרוצה מאיך שאני חיה אותם מזה שאני משקיעה את הנשמה שלי באימונים בזה שאני משקיעה את כל כולי בחברות שלי ומנסה ליהיות להן אוזן קשבת והתמיכה שהן רוצות מהמערכת היחסים שביני לבין המשפחה הקרובה, מזה שהשגתי רישיון ולאט לאט אני יצליח לשכנע את אבא לתת לי לנהוג לבד, מזה שאני לא אותה אגרסיבית שהייתי, מזה שאני לא מעשנת יותר ביכלל ושותה בכמויות סבירות וגם בקושי, מהכבוד כרגע שיש לי לאנשים אחרים, מזה שאני יודעת מה אני רוצה לעשות בחיים שלי.

התיכנונים לעשות עד גיל 19:

* לעשות כוכב ראשון+שני בצלילה

*להצליח בי"ג י"ד

*להשלים את שאלון 005 במתמטיקה

*לעשות פסיכומטרי

*להשתפר בריצה

*למצוא בן זוג שראוי לי ואני ראויה לו

*לעלות אליו לבד

*לקיים את ההבטחה לאלכסיי

*לבלות כמה שיותר

קשה לי לחשוב שהגעתי לגיל הזה, קשה לי שבעוד 3 ימים אני לא אחשב לקטינה, אני אהיה חופשייה מכל הבחינות, לא רק הקטע של האלכוהול כי אלכוהול גם אני יכולה להשיג בלי תעודת זהות ,כל העניין הזה של הרישמיות שעכשיו מבחינת המסמכים אני כבר לא קטינה כאילו זה מה שיבגר אותי מה שקשה לי זה שאתה לא לצידי לעבור איתי את הגיל הזה שתלווה גם אותי בטעויות ובשגיאות שאני יעשה, שתייעץ לי אבל ככה זה החיים וכנראה שמלמעלה אתה גם שומר עליי ואתה נמצא איתי בכל רגע שאני ארצה אני יודעת שאתה מקשיב לי ואני מקווה שתשגיח על כולם.

באמת שאני לא רוצה לעשות מזה סיפור, אני לא אוהבת לעשות רעש וליהיות במרכז, זה אף פעם לא עניין אותי ואין לי מושג איך להתחמק מכולם הייתי רוצה פשוט לקחת את עצמי ולשבת לבד בים עם הבירה שאני אוהבת ולעבור את זה ככה בלי שכולם על הראש שלי, אני אוהבת באמת שאני אוהבת את החברות והידידים שלי מאוד והם רוצים לחגוג בענק, אני מבינה אותם גם אני כשלחברות שלי יש יום הולדת אני רוצה לעודד אותן ולחגוג בענק אבל כשזה נוגע אליי אני רוצה משהו אינטימי קטן, למזלי יש לנו יום חופש לפני בגרות לפחות משהו אחד טוב. 

אני זקוקה למעט מרחק מימך, להבין מה קורה לי מה השתנה בי כדי לעמוד ולהסתכל לך שוב בעיניים, כדי ליהיות אותך אחת שכולם מכירים אם כי אני לא אהיה אותו דבר כי הכל השתנה, אי אפשר לתקן מראה שנשברה כמו שאי אפשר לתקן את המעשים שקרו, אני לא מאשימה אף אחד כי זה מה שקורה בחיים האלה אתה מרוויח על סמך הכישלון ואולי זה מה שהיה צריך לקרות שנתרחק קצת ואולי כשנבין,אם נבין אז ניצור קשר אני לא מבטיחה שום דבר. אני לא רוצה שתחכה לי או שתעצור משהו את החיים שלך כמו שראיתי שלא עצרת אותם.

אני מעדיפה קצת להרוויח זמן, קצת להכיר את עצמי לפני שאני נותנת לכולם להיכנס לי לנשמה אולי באמת כמו שכולם אומרים עובר בי משהו וכן אני רוצה את המרחק קצת עכשיו, אני לא מבקשת סליחה על כלום כי לא עשיתי שום דבר רע עכשיו רק בבקשה תיתן לי קצת את המרחק עכשיו.

כל רגע שעובר שאני מרגישה יותר ויותר מבולבלת מצד אחד קיים אצלי רגש ואהבה ענקית לשטחים שלנו ושנאה כל כך גדולה לאוייבים אך מצד שני אני רואה את האימהות שאיבדו את הבנים או הבנות שלהן במהלך השירות שלהם בצה"ל.לא זה לא גורם לי לאפילו מילימטר של פחד, אני במקרה של מלחמה ללא וויכוח מתגייסת לקרבי ותורמת כמה שאני יוכל גם אם אני אצטרך למות כדי להגן על המשפחה שלי ועל המדינה שלי אני יעשה את זה, אף אחד לא מכיר את הצד הזה שמתעורר בי כשמזכירים את השם של אחי או את אמא ואבא שלי אני מרגישה גלים של חום כשאני חושבת שאני אצטרך להגן עליהם, לא פחד רק אהבה ודאגה. הייתה לי שיחה עם אמא כשקבענו שבינתיים אני אלך לי"ג י"ד ואנסה לתואר לפני צבא בתנאי שאני אלך לקרבי ואני לא אשכח שהיא אמרה לי שברגע שאני אצא לשטחים אפשר להושיב את אבא שלי בבית משוגעים אני מכבדת את אבא שלי הוא הבן אדם שכרגע אני יכולה להגיד שמבין אותי ואנחנו חלק אחד מהשני יש בנינו קשר שלא קיים בין אנשים אחרים, אני מבינה את הדאגה אבל אם אני אצטרך למות והגורל שלי נקבע בין אם זה בתאונה או מירי של ערבי שפגע לי בלב או ממחבל מתאבד או אפילו מזקנה אני ימות בסופו של דבר השאלה היא מתי ואיך ואני תמיד יעדיף לדעת שמתתי לסיבה כלשהי ושאני ארצה שהמשפחה שלי תיהיה מאושרת ותמשיך בלעדיי ושלא יכאב להם ושחס וחלילה לא יבקרו אצלי בקבר יותר מפעם בחודש, אני לא ארצה שיישבו ויבכו על אבן אלא שידעו שאני תמיד איתם ואני יגן עליהם, אני כן ארצה שהם ייצחקו ויהנו מהחיים ביגלל שהם עברו כל כך הרבה.

המראה של אמא שבוכה מול הקבר של הבן שלה או אמא ששומרת את הבגדים של הבן שלה בתוך שקית של ניילנות מנוליינת זה זה כל כך כואב, אני לא יכולה להבין אפילו את הכאב שלה אני רק יכולה להעריך אותה שהיא ממשיכה הלאה, זה לא משנה באיזו דרך, היא ממשיכה.

"לנשק אותך לשלום אחרון

לדעת שזה יכול ליהיות החיבוק האחרון

הריח שלך שנידבק לבגדיי

אולי זו הפעם האחרונה שאריח אותו

החיוך הכובש ייחרט במוחי

האמרה שלך שהכל יהיה בסדר למרות

שעכשיו הכל חוץ מבסדר

אתה כאן,אתה תמיד תשאר בליבי

והזיכרון שלך הוא זה שימשיך איתי לנצח

איתי ועם כל בנאדם שיכיר אותי

כי אתה חלק מימני"

הנושא הזה חנוק לי בגרון הרבה זמן, משנה שעברה שחיכו לנו שתי דתיות ליד השער וחילקו לנו פליירים ראיתי אותן מדברות עם כמה נערות בלהט מנסות לשכנע אותן במשהו מדברות כאילו הן מבינות משהו ומנסות לשכנע אותן בדעה שלהן, חשבתי שמדובר במשהו של הדת של לשמור מצוות ולשמור על כבוד שסוף סוף באמת מישהו מתנהג כאילו אכפת לו מהזנזונות הקטנות שמסתובבות ברחוב ומעלות את החולצה שלהן עד לקו של החזיה, נכון לא כולן כאלה אבל בזמן האחרון זה כאילו ווירוס מדבק של כל הבנות בקריות.

לקחתי את הפלייר והלכתי לשבת עם חברה ליד הקריון פתחתי את הפלייר וקיבלתי עור ברווז היה שם מין תהליך התפתחות של עובר בגוף של האם בתמונות עד לתהליך ההפלה, ומתחת לכל תמונה היה רשום את מה שהתינוק מרגיש דברים כמו "אמא עדיין לא יודעת שאני קיים" ו"אמא גילתה שאני קיים ומספרת לחברות שלה שהיא רוצה להפיל, למה?עשיתי דבר רע?אמא אני אוהב אותך".

באותו הרגע הרגשתי כאילו מישהו הפיל עליי פסנתר איך לעזאזל מישהו מדפיס דבר כזה ומחלק לילדות בנות 15-18 איך הם יכולים אפילו לעלות בדעתם לנסות לשכנע ילדה ללדת, למה אף אחד לא חושב על העתיד שיכול ליהיות לילד המסכן או לאמא.

לא משנה באיזה דרך תבחר האם היא תיפגע, אם היא תלד ותמסור את הילד לאימוץ זו צלקת ענקית ואם היא תשמור ותהרוס את העתיד שלה זה צלקת ואם היא תפיל זה ייגרום לצלקת, נכון היא לא הייתה אמורה להגיע למצב כזה אני מסכימה עם זה ב100% אבל איך אפשר אפילו לחשוב להגיד לילדה בת 15 בהריון לשמור את התינוק?

שדיברתי עם חברה אחרת מאוד טובה שלי היא אמרה לי שאם חס וחלילה זה ייקרה היא לא תפיל, נכון כל אחת והבחירה שלה אבל למה אף אחת לא מבינה שהיא הורסת לעצמה את הקריירה את השאיפות ואת החלומות שלה.

היה לי הרבה סיוטים שחלמתי שאני בהריון ואני רוצה להפיל, כי אני יודעת שכרגע ילד זה לא דבר שאני צריכה בחיים שלי לא מבחינת קריירה ובטח שלא הגיע הזמן שאני אלד ואשב בבית שנה עד שנה וחצי עם תינוק כשאני בעצמי ילדה קטנה.

אתם חושבים שנערה בת 15 צריכה לשמור את התינוק?