בהתחלה כשהייתי נזכרת בך הייתי מרגישה חור ענקי בלב ובריאות כאילו אני נחנקת, ההרגשה הזאת לא השתנתה במשך כמעט 5.5 שנים כל יום הייתי נזכרת בך ומתחרטת על זה שאולי יכולתי להתנהג יותר טוב, להספיק לבלות איתך יותר זמן.כשהייתי שומעת מישהו אחר אומר "סבא" ולראות שהילד הזה מזלזל בו או כשחברים שלי היו מתנהגים לא יפה לסבים שלהם זה פגע בי במקומות שאני לא יכולה להסביר.
היום בבוקר כשעמדתי מול הקבר שלך לא הרגשתי כלום. גם עכשיו כשאני נזכרת בזה אני מרגישה עטופה במין בועה כמו חומה שלא נותנת לרגשות לפרוץ מימני.
אם הייתם אומרים לי לפני 5 שנים שאני ירגיש ככה הייתי הופכת את העולם בשביל להסביר לכם שזה לא נכון אבל כל כך הרבה השתנה מאז, הרבה סודות שלא ידעתי התגלו האשליה של הסבא הכי טוב בעולם, האבא השני שלי התנפצה קצת אני לא יכולה לשפוט אותך כי אתה לא כאן בשביל להגן על עצמך ולהגיד את הצד שלך בתוך כל הברוך אבל יהיה לנו הרבה דברים להשלים.
אני לא יכחיש כן יש לי קצת הקלה שאני לא מרגישה את הכאב הזה אולי זה ריבוי הביקורים בבית הקברות או הזמן שעשה את שלו אבל זה מפחיד קצת אני לא רוצה לחזור לתקופה שאטמתי את עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
