ojos que no ven corazon que no siente

אני מרגישה כל כך רדומה ואדישה להכל, לפרידות חשובות, לתאונות נוראיות, לרגעים שאמורים ליהיות ממש משמחים או שפעם ממש העציבו אותי, לפגישה ראשונה עם בן חמוד, לנהיגה, להכל.

אני לא יודעת איך לצאת מזה פשוט לא מעניין אותי כלום, כלום לא פעם אין שום רגש חדש אין שום חוויה חדשה שאני לא מכירה, כבר לא נעים לי שאני אומרת לאנשים אמת כואבת בפנים בלי רגש זה מוזר וגם לא מעניין אותי איך זה ישפיע.

באיזה שלב האהבה הופכת ליהיות עניין נוח שפשוט רוצים להשאר בו מתוך ההרגל? מתי האהבה הופכת להרגל משעמם ויומיומי משעמם? ממתי למילים כבר אין משמעות?ממתי הקללות הפכו ליהיות הרגל פוגע ומשפיל?למה אנשים נשארים במצב הזה ואפילו מתחתנים מההרגל? למה אי אפשר להמשיך להחיות ולהצמיח את האהבה הזאת כל יום מחדש?

למה להשאר ביכלל?

נצח, המילה הכי שנואה עליי, אוהב אותך לנצח איזו שטות להגיד לילדה מטומטמת בת 13 שתאמין.הכל יגמר בשלב כלשהו, ההגנה של ההורים, הבית החם, החברים הזמניים, האהבה הזמנית,החיים הקצרים.

בסופו של דבר כולנו נשכב בשמיכת אדמה מתחת לשיש שיהיה רשום עליו את השם שלנו, זה כן יהיה ניצחי אם אף אחד לא יישבור את הקבר, מה שעכשיו נראה כמו המודה החדשה. כואב לי לחשוב שיום אחד ההורים שלי ימותו אבל אני לא יכולה להמנע מהמחשבה הזאת, זה כאילו עינוי להכין את עצמך לכאב, להקדים תרופה למכה ובגילל זה כל כך כואב לי שאני רואה חברים שלי רבים עם ההורים שלהם או עם הסבא וסבתא שלהם כי הם לא יחיו לנצח והם תמיד ירצו לטובתכם, אז למה המריבה?למה לבזבז את הזמן?

"שום דבר הוא לא לנצח, הלילה נחלוק את הירח"

עד לאן צריך להגיע במערכת היחסים כדי שהיא תחשב לאובססיבית?

אתם מוכנים להתנתק מהמשפחה, לרדת בציונים, לרדת מהזמן שלכם עם עצמכם(אם זה פעילות גופנית או משהו אחר), כמה תקריבו בשביל מערכת יחסים שבכל מקרה תגמר בשלב כלשהו?

זה לא שאני אנטי מערכת יחסים ביכלל אלא שבינתיים אני לא רואה לזה מטרה, גם אני וגם הוא נפגע אז למה? כי שנינו יודעים שאין לי את הזמן להשקיע במערכת היחסים הזאת והיא לא שווה אם לא משקיעים בה, כרגע יש לי מטרה אחת מול העיניים ועד שאני לא אשיג אותה אני לא ארגע.

נישבר לי מימנו נישבר לי מכל ההטפות המזוינות שלו נמאס לי מהצדק הדפוק שלו נמאס לי מהמוח הרוסי המטומטםםםםםם שיש לו נישבר לי מאיך שהוא מדבר אליי כשהוא עצבני נישבר לי כשהוא חושב שהוא הכי טוב רק ביגלל שיש לו המון שנות ניסיון נישבר לי שהוא חושב שהוא מעל כולם ותמיד אבל תמיד יצא הטוב בסיפור ותמיד יצדיק את עצמו ויסובב את הכל ככה שבסוף אני אצא תמיד אשמה נימאס לי שהוא רוצה שיהיה לי טוב אבל לא מוכן לפעול בנושא נמאס לי מהתגובות האלימות שלו כלפי ילדה בת פאקינג 18 נמאס לי מהגישה המטומטמת שלו על החיים ושאני צריכה להגשים אותה ואת החלומות המזויינים שלו נמאס לי מהפרצוף הצבוע שלו כשהוא אומר X עושה Y נמאס לי מהביקורת הבלתי פוסקת שלו על כל מהלך שלי ומהלך שלי נמאס לי פשוט נמאס לי נגמרו לי כל הכוחות לסבול אותו ולהמשיך לעשות מה שהוא רוצה כשהחלום שלי מתרחק מימני כל פעם מחדש

וכן אם העתיד שלי יהיה למות אז אני ימות ולא הוא ולא מישהו אחר יימנע את זה אם אני אהיה בקרבי או ששיכור יידרוס אותי והוא לא יכול לשמור אותי עטופה בספוג נגד כל הסכנות של העולם כי הוא לא יהיה פה תמיד ואני צריכה לדעת מה לעשות כשהוא לא יהיה כאן ואני יחווה את הטעויות על הבשר שלי לא על פי מה שהוא עבר כי ככה אני לא לומדת וככה אני לא יגיע לשום מקום אם אני אלך על השביל הבטוח והידוע מראש

אני כל כך מתגעגעת לריח שלך, לחום שלך לקול שלך, לחיבוק שלך

"אני לא מצפה שתעזבי הכל בשביל האהבה שלי

אני לא אומר שאיתי יהיה לך טוב

אני רק מבקש שלא תתעלמי מליבך

הוא היחיד שתמיד יהיה זה שצודק"