מגיל צעיר אני התחלתי לחשוב על זה, שההורים ימותו באיזשהו שלב.זה התחזק כשסבתא ומתה ופי כמה שסבא נפטר. אני זוכרת שכשסבא נפטר אמרתי לעצמי מה זה שווה לאהוב אותם אם הם ימותו עוד כמה שנים?למה לא לחסוך את הכאב? נתנהג אליהם בצורה הכי קרה כדי שלא אתחבר אליהם כי ככה פחות יכאב בעתיד, ככה כשאני אעמוד מול הקבר שלהם אני לא אתמוטט,מה שזיעזע הכי באותה התקופה זה שאמא שלי ניכנסה לבית חולים ביגלל פריצת דיסק גדולה ששיתקה לה את רגל ימין זו הייתה התקופה של השביתה שנערכה חודשיים לפני שלוש שנים, אני בחיים לא אשכח את התקופה הזאת שהייתי קמה מאוד מוקדם כל יום כדי לנסוע אליה בשני אוטובוסים ולחזור הבייתה בשני אוטובוסים ולתפקד טוב בבית,מה שלא קרה מזלי לפחות שלא למדנו כי זו הייתה התקופה הכי קשה שלי, ששתיתי שעישנתי, שהבית שימש לי מקום רק ללינה, כשאמא חזרה הבייתה הקרירות הפכה לאובססיביות כי אני זו שדאגה לה, אני זו שדאגה שהיא תקום מהמיטה ותצעד כמה צעדים אחרי הניתוח, פעם בשעה הייתי סוגרת את הדלת ומרימה אותה מהמיטה, אני זו שדאגה לאוכל שלה ולזה שהיא לא תשאר לבד התקופה ההיא השאירה צלקת גדולה, ההורים לא סיפרו לי ולאחי שאמא עוברת ניתוח והרגשתי את זה ונסעתי בחמש בבוקר לבית החולים רצתי כל הדרך לאמא ולראות את אמא שלך שוכבת על מיטה חיוורת מתאוששת מניתוח זה צלקת שאני סוחבת איתי גם היום, באותו הרגע הבנתי שזה לא יעזור לי להפגין קרירות כי אני אצטער על זה שלא ניצלתי איתה את הזמן אני ארגיש כל כך מטומטמת שבמקום לבלות איתה אני יריב איתה על סתם שטות.
ואבא, אבא הוא הנושא הרגיש שלי אבא שלי ואני זה אותו בן אדם, במחשבות בדיבור בהתנהגות אנחנו אותו דבר, הוא הבן אדם שהכי מבין אותי אני יודעת שכשאני צריכה לדבר עם מישהו שאני צריכה אוזן קשבת או שמישהו ייפתור לי בעיה, לא משנה איזו בעיה, כמה היא גדולה או קטנה הוא ייפתור לי אותה, כשהוא נרדם איתי פעם אחת שמתי לב שהדפיקות לב שלו ושלי פועמות באותו הקצב, זה היה מדהים. כשאבא שלי רק מסתכל לי בעיניים יש לי דמעות, ואני אחת שלא בוכה.
ואחי שפעם התנהגתי אליו בכל כך קרירות היום הוא המודל שלי, אני מעריצה אותו, כל צעד שהוא עושה נחשב לי גאוני.
אני לא יודעת איך להגיב למוות שלהם שיבוא בשלב כלשהו, אני יודעת רק שכשזה יבוא אני ירגיש מטומטמת אם רק ביגלל זה לא דיברתי איתם יותר, הכרתי אותם יותר, נפתחתי אליהם יותר אני מקווה שהמחשבות הקיצוניות האלה יעברו לי מהראש, כי כל משהו קטן שקורה אני ישר חושבת על הדבר הכי גרוע שיכול ליקרות.
אני רק מנסה להגיד שמשפחה זה הכל בחיים, אין לי דלת אחרת לדפוק עליה כמו למשפחה וחבל לבזבז הרבה זמן על מה שיבוא בעתיד, צריך לנצל את ההווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
