...ואז החלפתי את הרובה בספרים, את הכדורים בעפרונות והמחסניות במחברות. נשפכתי לנהר הגדול של החיים הגדולים. השתלבתי בזרם במורד הנהר, יחד עם כל הדגים המשכילים. שוחה עם הזרם, בתוך הזרם, בתחרות של כולם עם כולם. לחץ אחד התחלף בלחץ אחר. פחד ישן התפתח לפחד חדש. הכל כל כך שונה אך עם זאת דומה.

עולים כיתה-עולים רמה

אז כן, זה כמו לפתוח דף חדש. פרק חדש. חיים חדשים. גם- הכתיבה חדשה. כתיבה אחרת, שונה, אולי אפילו רעננה, ובתקווה גם לא משעממת.

עולים כיתה- זה ממש כמו לחזור לתיכון- מבחנים, בחנים, שיעורים, מרצים, לחץ, משוואות, נעלמים, חברים "לספסל הלימודים". זה מרנין, באמת. אבל עד מהרה מגיע החבר הוותיק, זה שמדבק ומדביק את כל מי שעומד בדרכו ופותח לו את דלתו- הלחץ, ומפתח סוגים שונים של מוטציות אנושיות, לא כל כך נעימות לבריות.

מדעים מדוייקים, אני?

עד לפני כמה חודשים הייתי בטוח שאני הולך בכיוון ההומני וכל קמצוץ של רמיזה לעבר המקצועות המדוייקים והמתמטיקה, היו מלוות במכות קשות מנשוא.

אך כעת, אני צוחק בפרצוץ של עצמי- בדיוק לשם הלכתי- להתעלס עם הנעלמים והמשוואות, לפנטז על גרפים ופונקציות לא שימושיות (לכאורה) ולהתחיל עם גופים שנעים בתאוצות שונות.

ובכלל רציתי ללמוד צילום...

המוזיקה

תמיד מלווה ותמיד מלווה (פעיל וסביל בהתאמה), עדיין במירוץ למצות את הפוטנציאל המוזיקאי שחבוי בי. מתופף לשכנים על העצבים ומחכה לחצי המוזיקלי השני שלי.

הורים

אז כן, ההורים עדיין מספקים לי מקלט תחת כנפיהם, ואני מוצץ אותו עד תום, כי איך אוכל שלא? אני סטודנט מרושש עד העצם, ובהיעדר הכנסות, בקרוב איעלץ לרדת לצומת הקרובה ולהציע את שירותיי כמלווה טיולים.

צילום

הופך יותר ויותר לחלק משמעותי בחיי. אני לא אני אם אין בידיי מצלמה. אני לא אני אם עובר יום ללא לחיצה על השאטר והתענגות על הצליל המתוק.

אז כן, השקעתי את כל ההון שהיה בידי וקניתי את מצלמת הריפלקס הראשונה שלי-ניקון D90 (אחרי שכבר הספקתי למלא את הארון בעוד כמה מצלמות מהדור הישן) אני שוקל העלאת חלק מה"עבודות" שלי לדף הזה. יכול להיות שינוי נחמד, לאור העובדה שהמקום הזה היה עירום מאז היוולדו.

נהייתי- פריק צילום.

"ויאר כי טוב".