אני שולח אגרוף- וחוטף מהלומה קשה באוזן שמאל.

- אני מנער את הראש, מתאושש וקם על רגליי "זה עוד לא נגמר!" אני צועק ורץ לעברו,

כשמטר ממנו אני מזנק ובבעיטת נינג'ה שרק צ'אק נוריס הדגול יכול להתחרות איתה, שולח את אוייבי לשינת צהריים עמוקה. כך חשבתי לפחות. או לא. ממש לא. הבן זונה קם. ועוד איך קם, כאליו מעולם לא נפל.

"אתה חושב...?" שאל כשארשת מזלזלת על פניו ונימה זדונית בקולו. פה נלחצתי. פתאום, משום מקום, נפלה עליי קרונית! נקברתי באדמה.

מופתע ולא מבין מה כרגע נחת עליי, אני מפלס את דרכי מעלה, בתקווה להשיב מלחמה למנוול הזה שקרא עלי תיגר.

אני מתאושש. אט אט החושים חוזרים אליי. אני משגר עליו מהלומה נוספת בעזרת קלע. ממש כמו דוד הניצב מול גליית האיום, אני עומד מול הממזר הזה, ומשגר לו את האבן לתוך האף! צחוק רם בוקע מתוך גרונו, כשהוא קרב אלי. אני קולט פתאום את גודלו העצום. אני מבין שלמעשה אנוכי כמו נמלה קטנה וחסרת ישע אל מול כוחו וגודלו האימתני. "תחזור, תחזור על החומר שלך, ילד.." הוא לוחש כעת בנימת גיחוך, והדבר הבא שאני זוכר זה הרבה כוכבים שחגים סביבי בתנועה מעגלית קצובה. הנוגרה, היא זאת שהטיסה אותי אל אבות אבותיי. מן המכה הזאת, אני כבר לא מצליח להתאושש.

אני מעולף. זה נגמר. מבוא פיזיקה -1  אני- 0.

"לא למדת כלום אני רואה" הפעם זהו קולו של מר מרפי האהוב והדואג

"למדתי! בטח שלמדתי! כל השבוע הייתי קבור פה בלמידה!!!" אני מטיח בחזרה

"ובכן, לך תספר את זה למר גליית..."

"It ain't how hard you hit; it's about how hard you can get hit, and keep moving forward"

-Rocky Balboa

...ואז החלפתי את הרובה בספרים, את הכדורים בעפרונות והמחסניות במחברות. נשפכתי לנהר הגדול של החיים הגדולים. השתלבתי בזרם במורד הנהר, יחד עם כל הדגים המשכילים. שוחה עם הזרם, בתוך הזרם, בתחרות של כולם עם כולם. לחץ אחד התחלף בלחץ אחר. פחד ישן התפתח לפחד חדש. הכל כל כך שונה אך עם זאת דומה.

עולים כיתה-עולים רמה

אז כן, זה כמו לפתוח דף חדש. פרק חדש. חיים חדשים. גם- הכתיבה חדשה. כתיבה אחרת, שונה, אולי אפילו רעננה, ובתקווה גם לא משעממת.

עולים כיתה- זה ממש כמו לחזור לתיכון- מבחנים, בחנים, שיעורים, מרצים, לחץ, משוואות, נעלמים, חברים "לספסל הלימודים". זה מרנין, באמת. אבל עד מהרה מגיע החבר הוותיק, זה שמדבק ומדביק את כל מי שעומד בדרכו ופותח לו את דלתו- הלחץ, ומפתח סוגים שונים של מוטציות אנושיות, לא כל כך נעימות לבריות.

מדעים מדוייקים, אני?

עד לפני כמה חודשים הייתי בטוח שאני הולך בכיוון ההומני וכל קמצוץ של רמיזה לעבר המקצועות המדוייקים והמתמטיקה, היו מלוות במכות קשות מנשוא.

אך כעת, אני צוחק בפרצוץ של עצמי- בדיוק לשם הלכתי- להתעלס עם הנעלמים והמשוואות, לפנטז על גרפים ופונקציות לא שימושיות (לכאורה) ולהתחיל עם גופים שנעים בתאוצות שונות.

ובכלל רציתי ללמוד צילום...

המוזיקה

תמיד מלווה ותמיד מלווה (פעיל וסביל בהתאמה), עדיין במירוץ למצות את הפוטנציאל המוזיקאי שחבוי בי. מתופף לשכנים על העצבים ומחכה לחצי המוזיקלי השני שלי.

הורים

אז כן, ההורים עדיין מספקים לי מקלט תחת כנפיהם, ואני מוצץ אותו עד תום, כי איך אוכל שלא? אני סטודנט מרושש עד העצם, ובהיעדר הכנסות, בקרוב איעלץ לרדת לצומת הקרובה ולהציע את שירותיי כמלווה טיולים.

צילום

הופך יותר ויותר לחלק משמעותי בחיי. אני לא אני אם אין בידיי מצלמה. אני לא אני אם עובר יום ללא לחיצה על השאטר והתענגות על הצליל המתוק.

אז כן, השקעתי את כל ההון שהיה בידי וקניתי את מצלמת הריפלקס הראשונה שלי-ניקון D90 (אחרי שכבר הספקתי למלא את הארון בעוד כמה מצלמות מהדור הישן) אני שוקל העלאת חלק מה"עבודות" שלי לדף הזה. יכול להיות שינוי נחמד, לאור העובדה שהמקום הזה היה עירום מאז היוולדו.

נהייתי- פריק צילום.

"ויאר כי טוב".

לפתע התעוררתי, בוקע מתוך החלום, כמו אדם טובע הנפלט מן המים, החפץ לנשימה עמוקה ומתוקה. פתאום- בום! ה23 נחת עליי! עבר זמן לא מבוטל מאז הוכתב כאן טקסט. אני מחטט בעבר ומציץ באגף הנידונים לטיוטא ומוצא עוד קטע לא גמור על אימון עם המארינס האמריקאים. כמעט שכחתי שהוא היה קיים בכלל. נשכח הוא אי שם במגירת הזכרון. כמה עבר מאז. שדה שלם של זמן הספיק לצמוח, לנבול ושוב לפרוח. כבר מזמן פשטתי את כתונת הזית והשיער ארך וארך. זה זמן שלא נגעתי במקלדת למטרת כתיבה אמיתית. על המקום הזה בכלל הספקתי לשכוח. כבר לא מפקד כבר לא חייל כבר לא... אבל לאן אני ממשיך מכאן עם הדף הוירטואלי הזה...? גם קהל הקוראים הקטן והאינטימי שביקר מספר לא מבוטל של פעמים וחימם לי את הלב בשעות הכי קרות של התודעה האנושית, התפזר ונעלם לו. רק המקום הזה נותר באפילה המדומה של הוירטואליות..

מה אעשה בו? האם אחפוץ בו שיהיה לי לפינה שתזכיר נשכחות או שמא אזניח אותו ויעלם לו עם המזן, או שאולי אני צריך להמשיך את המסורת ולכתוב ביומן הזה...?