כשאני שומע את הצפירה אני לא מרכין ראש. עוד בבית הספר היסודי נטעו בנו,
הילדים, את ההבנה שבהישמע הצפירה , צריך להרכין את הראש ולהביט על הרצפה,
וכך בעצם השתרש אצלנו המנהג להרכין ראש ולהביט אל הרצפה (או לעצום עיניים)
כשקול הצפירה מבתר את האיברים הפנימיים.
אני לא מרכין ראש. ואני לא מביט אל האדמה. אני גם לא עוצם עיניים. אני מביט עם ראש מורם, מביט ישר, בגאווה.
אני חושב אני מרגיש גאווה. גאווה על כך שיש לי פיסת ארץ קטנה שהיא אולי
קטנה אבל נושכת כמו כריש. אני מרגיש גאווה בצבא שלי, שהוא ללא ספק מספר אחד
בעולם. הוא אולי לא הכי גדול, אבל בהחלט הכי איכותי. הוא אולי לא הכי
ממושמע, אבל בהחלט הכי הומני. הוא לא הכי מסודר, אבל בהחלט הכי אסטרטגי,
וכעמט כל צבא אחר בעולם קנאי לתורת הלחימה הישראלית. אני מרגיש גאווה
במשפחות השכולות שכל שנה הן מצליחות לשאת את כובד אבלם על כתפיהם. אני גאה
ואבל על הנופלים, הגיבורים, שנתנו הכל, פשוטו כמשמעו, הכל, בשביל
שאני אשב, אתרווח לי כאן בנחת ואכתוב שורות אלו. אני גאה על כך שיבוא יום
ואקרא שוב לדגל, ואני יודע שאעשה זאת בכבוד ובגאווה.
כשהייתי קטן, הנופלים היו בשבילי אנשים מבוגרים, חיילים, דמויות רחוקות שלא הצלחתי להקנות להן פנים. מן שומרים חסרי פנים ששמרו עליי.
היום, חלקם בני גילי, בני מחזור הגיוס שלי וחלקם אף יותר צעירים ממני.
היום אני מרגיש את זה קרוב מתמיד. היום, יום האבל הזה שונה בשבילי לחלוטין
מכיוון שאני לא חווה אותו כתלמיד בבית הספר, כילד, ואני לא חווה אותו כחייל
בצבא הגנה לישראל, אלא זוהי הפעם הראשונה שאני חווה אותו כאדם בוגר-
כאזרח- כמילואימניק.
וביום הזה אני מרגיש שיש לי אחריות. הפעם אין אף אחד שמזכיר לי ש"עוד 2
דקות יש צפירה" או שעליי ללכת לטקס יום הזכרון. היום אין מי שיאכיל אותי
בכפית ויושיב אותי בטקס. היום המחוייבות הזאת שלי. היום, אני מרגיש את היום
הזה כמו שלא הרגשתי אף פעם לפני.
אמש, תפסה אותי הצפירה באמצע הרחוב וכאשר עמדתי דום, הצלחתי לקלוט עם
הזוית של העין, בלי להזיז את הראש, את תמונת הרחוב, המוכניות שעצרו, האנשים
שנעמדו, וזה גרם לי לחשוב- זהו באמת אחד מאוסף רב של אותם רגעים בהם אתה
מרגיש שאתה חלק מגוף גדול, אתה חלק ממדינה יהודית קטנה שיושבת כמו עצם
בגרון הערבי, ובאותו רגע אתה כחלק מאותו גוף, יחד עם כולם, הופכים לאחד.
והאחד הזה לא ניתן לעצירה. כמובן שלא יכולתי להימנע ממחשבה שכנראה פוקדת
רבים בזמן שהם עומדים בצפירה- "איפה עוד בעולם תמצא מדינה שלמה שבבת אחת כל
העם עוצר מלכת למשך דקה, על מנת לזכור את חייליהם שנפלו על מנת להגן?" לא
הצלחתי למצוא תשובה לכך. אולי ביום יום אנחנו נובחים אחד על השני וצופרים
כמו משוגעים ומקללים אין ספור, אבל בעתות מצוקה, כשצריך להפגין אחדות וללכת
יחד למערכה, אין שני לנו.
ובזה אני גאה, ומשום כך אני נושא מבטי לפנים ולא מרכין ראש.
יהי זכרכם ברוך,
22,993 גיבורים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
