אני במרוץ. מירוץ אחרי החלום.

אני מוצא את עצמי חולם כל היום. על ארץ רחוקה, על מכונית ירוקה ועל בית מלבנים אדומות. לפעמים אני מרגיש שאני בכלל- לא פה. אלא איפה? בחלום המתוק הזה שלי, שאותו אני לוקח איתי בתיק כל יום כשאני נועל את דלת ביתי. אני עסוק בלרדוף אחרי החלום שאני לא שם לב לכל הדברים היפים שיש במציאות, ממש פה לידי. אני עסוק בחלום הזה. אני מנתח אותו, אני שותה אותו, אני אוכל אותו וישן אותו. וכל הזמן המחשבה "ומה אם....?" לא נותנת מנוח. 

אבל אני חי פה, עכשיו, הרגליים כאן אבל הראש- לא. כאן כאן, לא שם, אני ממשיך לשכנע את עצמי, אך מהר מאוד שוב נכנע וחולם על המכונית ובית הלבנים. לפעמים זוהי רכבת תחתית, ואני יושב בה, המוני אנשים חסרי פנים, ואני, סתם אחד, עם אזניות ומוזיקה, שאותה רק אני שומע, ואולי למעשה גם אני , כך או אחרת, מה לעשות, בשביל חסרי הפפנםים- חסר פנים בעצמי.

קל מאוד לאבד את עצמך בהמון הזה, ואולי זאת הכמיהה שלי, מקום בו ההמון שולט, ולא כל אדם שלישי- רביעי מככיר אותך מהפייסבוק או דרך השכן של הכלב. מקום בו אתה פשוט נעלם. מקום בו8 אתה פשוט עוד - פלוני אלמוני.

אולי זה מה שאני צריך, ללכת לאיבוד בהמון, להתמזג בתוכו ולהיות בלתי נראה, ממש כמו הדני דין המזדיין הזה מסיפורי הילדים. אני חייב להגיד שמאז ומתמיד קינאתי בממזר. קל לחיות ככה, כדני דין. עשית שטות? לא נורא, אפשר להתחבא, ואין צורך בדו"ח יומי על המצב הסוציו אקונומי בארץ.

בארץ שלנו הדבר קשה. גם כשאתה עובר לעיר אחרת ומנסה להתחיל מחדש, מתישהו בכל אופן תפגוש מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו שמכיר אותך, ואז כל סיפור הכיסוי שלך- ירד לטמיון. בעצם, ממה יש לי לברוח? במחשבה עמוקה, אני מגיע למסקנה שמכלום למעשה. לא עשיתי שטויות, לא הבכתי את עצמי, בכל אופן לא במידה שבה אני בוש ומרגיש צורך עז לכסות את ראשי בשק.

אני לא יכול להרגע מזה. המחשבה הזאת של חיים במקום אחר פשוט לא עוזבת אותי במנוחה. הידיעה שברגע זזה ממש, יש מישהו בערך בגיעל שלי, אולי בצד השני של הכדור, שחי חיים כלשהם, אולי מעניינים יותר ואולי מעניינים פחות, פשוט לא משחררת. זאת הסקרנות לדעת. לראות. לחוות. להרגיש, לראות ולדעת. אלה הדברים שלא משחררים. הדברים שמושכים ושואבים אותי למערבולת הזאת של הפנטזייות והחלומות. אני מוצא את עצמי נתקף חרדה לעיתים יותר ויותר קרובות על כך שהנה, אני כבר לא ילד, והזמן זז, ליתר דיוק- הוא טס! והוא לא מרחם על אף אחד. אני מפחד לפתוח את העיניים יום אחד ולגלות שהחלפתי קידומת, והנה, אני רובץ על הספה משחק באיזה משחק וידאו, שותה בירה, שמטפטפת על חולצה-ספק-לבנה-שהוכתמה-עוד-לפני-זה.

אני באמת ובתמים רוצה להגיע לגיל הקטטר, בידיעה שמיציתי, שחייתי, שנשמתי, שזיינתי, ששתיתי, שחוויתי, שהרגשתי, שחייתי.