"כל מבט הוא סכין בלב שלך,
כל מבט, סכין בלב.
כל לחישה היא סטירה בפנים שלך,
כל לחישה, סטירה.
הייתי נותן הכל, הכל, הכל, הכל
לא לחשוב יותר, לרגע אחד שקט.
לנשום.
לא לחשוב יותר. לרגע אחד שקט
לנשום.
כל שמועה היא טיפה בים שלך,
כל שמועה, טיפה בים.
כל תקווה מובילה ליאוש שלך,
כל תקווה, יאוש.
כל מבט הוא סכין בלב שלך,
כל מבט, סכין בלב."
(דידי ארז)
אולי מישהו פה מוכן להגיד לי באיזה מירוץ כולם רצים בעולם הזה?
מתי בדיוק הייתה יריית הפתיחה ? ואיך זה שאני לא שמעתי אותה ?
יש אנשים שטוענים שלפעמים עדיף לא לקוות כדי לא להתאכזב, יש מקרים שאני נוטה להסכים איתם , הכשלון והאכזבה יכולים להיות כל כך מרים.
אך כדרך קבע זה נראה לי די מנוון , וכי מה שווה הבן אדם בלי שאיפות וחלומות ?!
לפעמים יש לי הרגשה שאנשים בעולם הזה ממהרים לאנשהוא ואני פשוט רצה איתם, סתם כי זה הזרם.
גן , יסודי , חטיבה , תיכון , שירות המדינה , לימודים גבוהים , חתונה , עבודה , ילדים ...
ועכשיו אני נמצאת לקראת סוף השירות וצריכה להחליט מה הלאה ...
האמת ? שמרוב תפאורה מבחוץ , אין לי מושג לאן מועדות פניי...
אחרי הכל זאת הפעם הראשונה שאני בוחרת לעצמי את המסגרת שלי ,
והאחריות הזאת מרגישה די כבדה.
אבל הגעתי למסקנה , כל מסע גדול מתחיל בפסיעה קטנה ,
גם את העולם הגדול אפשר לכבוש רק ארץ אחרי ארץ ,
אז כתבתי , רשימת דברים שהייתי רוצה לעשות ,
רשימה שתהיה דינמית ,שכל פעם יתווספו אליה דברים, המטרה הבאה , היעד הבא ,
אולי ככה יהיה לי יותר קל , להסתדר בראש , לתפוס כיוון .
ולגבי האכזבות ?
יש בפרקי אבות , פרק ב' משפט שאומר " לא עליך המלאכה לגמור , ולא אתה בן חורין להבטל ממנה"
וכל מילה נוספת מיותרת .
הבריחה מההתמודדות , לעוד שנה טיול בחו"ל , לעוד זמן מרוח , היא לא פתרון ,
זה לא מירוץ , ואף אחד לא רץ , אלה החיים, וזהו טבעם,
הרי בסופו של דבר צריך להתמודד face to face עם המציאות ,
יש כל כך הרבה לחצים , כל כך הרבה דברים להספיק , כל כך הרבה דברים לעשות ולתקן ,
ולפעמים הייתי רוצה , לרגע אחד שקט ,לנשום .
זהו , קוקי , ברוכה הבאה לחיים של הגדולים ...