כמות העימותים שנוצרת בין חבר כנסת פעיל שממקד את עיקר מרצו בחקיקה לבין פקידי האוצר ונציגי הממשלה יכולה לשמש כמדד לא רע לדי למידת הצלחתו בעבודתו הפרלמנטארית.  לרוב, מדובר בעימותים על רקע חקיקה פרטית – בין אם תקציבית ובין אם לאו – אשר הממשלה מתנגדת לה נחרצות, מכל סיבה שהיא. על מבול החקיקה הפרטית של חברי כנסת כבר נכתבו הררי מילים, והצעות החוק, שחלקן הגדול נשאר בגדר "הצהרות חוק", גודשת את מסדרונות הכנסת וועדותיה ומסרבלת את תפקודן.

לטעמה של הממשלה, רובן המכריע של הצעות החוק הפרטיות (אם לא כולן), אינן רצויות. לטעמי, ראייה זו של הממשלה מקורה במקום עמוק יותר, והוא ירידת קרנה של הרשות המחוקקת במאזן הכוחות והבלמים של רשויות הממשל. בראיית הממשלה, תפקידה של הכנסת בפיקוח על פעולות הממשלה מיותר ומעכב, ההופעה בפני וועדות הכנסת נתפסת כ"משחק" או כבזבוז זמן, והצעותיה של הכנסת הנן בגדר המלצה בלבד. העימותים החוזרים ונשנים בין שרי הממשלה לבין יו"ר הכנסת או ח"כים (דוגמת ערב אישור חוק ההסדרים או חוק התקציב, התארכות הדיונים בתקנות ובצווים וכיו"ב), כולם מצביעים על זלזול בכנסת. התואר "הרשות מחוקקת", אליבא דממשלה, רלוונטי רק באשר לאישור הצעות חוק המוגשות על ידה.

מאבקי הכוח בין הכנסת והממשלה, מסתיימים לרוב, בניצחונה של הממשלה. חברי הכנסת מתחלפים, ממשלות קמות ונופלות, פקידי הממשלה נשארים, ועולם כמנהגו נוהג. ואולם, פעמים רבות, ניצחון הממשלה הוא בבחינת "ניצחון פירוס". הכוונה להצעות חוק פרטיות, שקולות והגיוניות, המשנות את ההסדרים הקיימים, הצופות פני עתיד, או פעמים רבות יוצרות רפורמה בתחומים שהממשלה לא נתנה את דעתה עליה. הממשלה, מתוך תגובה מותנית ומתוך שיקולים קואליציוניים גרידא, מתנגדת להצעות החוק, ועושה מאמצים – המגיעים לעיתים עד כדי הכרעת ראש הממשלה – למנוע ולהפיל את הצעת החוק.

דא עקא, חלק מהצעות החוק שצלחו את תהליך החקיקה, חרף התנגדות הממשלה, מאומצות לחיקה החם של הממשלה והיא מיישמת אותה בהתלהבות. כך, מאמצת הממשלה את ההסדרים והחקיקה בתחום מסוים, לאחר שהפעילה את כל התותחים והארטילריה הכבדה כנגדה. לחילופין, "נזכרת" הממשלה בהצעת חוק שהפילה, רק לאחר שהתרחיש הגרוע התממש, והיא ממהרת לאמצה כחוק ממשלתי.

לאחרונה, הייתי עד להתרחשות זו בחוק שיזמתי עוד בשנת 2007, "חוק הסיוע לשדרות". הצעת חוק, אשר הוגשה בעקבות מתקפת הקסאמים על שדרות ויישובי הנגב המערבי, נכתבה כהוראת שעה, וכללה הטבות בתחום המיסוי, הארנונה, החינוך, ההכשרה המקצועית וכו'. הצעת החוק, אשר חתמו עליה כ-73 ח"כים מכל סיעות הבית, זכתה להתנגדות גורפת בוועדת השרים לענייני חקיקה בממשלה. בתהליך שארך מספר חודשים ולאחר אין ספור משברים והתנגשויות, אושר החוק. בשבוע שעבר, ביקשה הממשלה להאריך את תוקף החוק למשך שנה נוספת.

דוגמה נוספת היתה בהצעת חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), שהובלתי עם ח"כ ראובן ריבלין, אשר העניק הגנה לרוכשי הדירות במצב בו המוכר אינו יכול לעמוד בהתחייבויותיו על פי חוזה המכר, וסתמה את הפרצות שנתגלו בחוק שאפשרו את משבר "חפציבה". על אף התנצחויות ומשברים אין קץ, צלחה הצעת החוק את תהליך החקיקה, על אפו ועל חמתו של משרד הבינוי והשיכון. בימים האחרונים גיליתי, להפתעתי, כי הדבר נמנה בין הישגי המשרד המובהקים בשנים האחרונות.

דוגמאות אחרות? לפני למעלה משנה התנגדו בעיקשות הממשלה והקואליציה להצעת החוק של ח"כ חיים כץ להגבלת ההשקעה של קופות גמל וקרנות פנסיה באג"ח בסיכון גבוה. הצעת החוק הוסרה מעל שולחן הכנסת, והוזכרה רק כאשר שר האוצר והמפקח על הביטוח במשרדו, החליטו לאחרונה (לאור המשבר הכלכלי) ליצור תקנות ליצירת מסלולים, שיגנו על חסכונות חוסכים מבוגרים.

אז מה המסקנה? הייתי רוצה לומר כי על הממשלה לבחון בקפידה כל הצעת חוק, ולא לקפוץ כנשוכת נחש בראותה הצעת חוק פרטית. הייתי גם רוצה לומר כי על הממשלה להתעלם משיקולים קואליציוניים או אופוזיציוניים באישור או התנגדות להצעות חוק, ולבחון את הצעות החוק לפי טיבן ולא לפי השתייכותם. הייתי אף רוצה גם לומר כי על הרשות המבצעת לראות ברשות המחוקקת, רשות שווה בכוחה וביכולתה. אבל אני מסתפק בעקשנותם, בנחישותם וביכולתם של חברי הכנסת, לקדם נושאים החשובים באמת לתושבי מדינת ישראל, חרף כל המכשולים.