שמתי לב שכמעט את רוב הפוסטים שלי התחלתי ב"טוב" אז אני לא מתחילה ככה עכשיו חח
נכון שהתחלתי מחדש. והכל טוב ויפה. באמת.
אבל משומה ההרגשה הזאתי לא עוזבת אותי. אני חושבת שבאותו יום, ההוא, לא באמת שחכתי. אולי רק קברתי את זה עמוק עמוק בלב. ככה שאני לא אצטרך להתמודד עם זה. אבל אני מתמודדת עם זה בכל זאת.
זה כאילו אני מרגישה שני דברים שונים לשני אנשים שונים.
מוזר. טוב, נתנחם בעובדה שאף פעם לא הייתי ילדה קלה כ"כ. תמיד המתוסבכת שחושבים שקל לה.
נה. שיהיה.
בקיצור, אתמול חיפשתי איזה שהו קובץ מסויים במחשב לעבודה בבית ספר, ומצאתי את הספר שכתבתי כל החטיבה. יותר נכון תחילת החטיבה וקצת מהסוף שלה. חשבתי למה לא להעלות אותו לישראבלוג.
אז עשיתי לו סוף נורמאלי. כמובן שהכל על מה שעברתי איתו ואיתה והיה די קשה לקרוא את זה שוב. כאילו לחוות את זה מחדש, ממש ככה. קשה להיזכר בו. ואולי, רק כי פה מותר באמת להתוודות, להתגעגע אליו. אבל שם זה נגמר. אני באמת באמת אוהבת את ד' ואין לי שום כוונה לשים את זה בסיכון כלשהו. כ"כ אוהבת את הבנאדם הזה. (:
אז פתחתי בלוג חדש. אני רוצה להעלות לשם את הסיפור שכתבתי ואולי להתחיל לכתוב אחד חדש.
אז קוראים לו "ממבט ראשון"..יש שם 20 עמודים (בוורד) 6 פרקים, שמתארים הכל. באמת הכל.
כל הרגשות, כל התחושות, כל המילים, כל המבטים.
אני פשוט חושבת שיהיה טוב אם זה יהיה שמור שם.
פשוט לא רציתי להעלות את הסיפור לבלוג הזה כי אז זה סתם יבלבל.
אז הנה הקטע האחרון שכתבתי, הסיום.
"מאז שדיברנו, אני ותום, עבר הרבה מאוד זמן. אפשר להגיד שכמה חודשים שלמים של נתק מוחלט לא החלפנו מילה אחד עם השנייה וזה היה כל כך נורא..זה היה כמו דקירה בלב, כאילו מישהו בא אליי וצובט אותי. וזה כאב, כאב לי כל כך.. לפעמים אני לא מבינה למה אני ממשיכה להתייחס אליו כשהוא מתנהג אליי בצורה כל כך מזלזלת.. אני לא רוצה להרגיש את מה שאני מרגישה כלפיו. פשוט לא רוצה. אבל לא, אני כבר לא שולטת בזה, לא שולטת ברגשות האלו שאני מרגישה אליו, לא שולטת בהתנהגות שלי כשאני רואה אותו, לא שולטת בקצב הדפיקות לב שלי שכל פעם נעלמות כשהוא עובר לידי. אני פשוט לא שולטת יותר בכלום, שום כלום.
תום עבר דירה. לעיר אחרת. רחוק ממני, מהעבר, ממאי, מכל הסיפור שעברנו 3 שנים. 3 שנים של בכי, של כאב, של שמחה, של אהבה, של התרגשות. ואני? אני עליתי לתיכון, הכרתי אנשים חדשים. מצאתי אהבה חדשה אפילו ואני אוהבת אותו באמת. הוא מתייחס אליי כמו שמגיע לי, בהמון אהבה. אבל מה אני אגיד לכם חברים..אף פעם לא שכחתי אותו, את תום, הבנאדם הזה שגרם לי לכ"כ הרבה סבל ואהבה בו זמנית. איתו זה היה משהו אחר, שונה, שאני לא יכולה להסביר. זה בא מהלב, זה בא מאזור הבטן עמוק עמוק בפנים. מעין זרם חשמלי מוזר כזה כשראיתי אותו. לומר את האמת, יש רגעים שאני פשוט מתגעגעת לעבר. לכל מה שהיה, לישיבה לידו, לידידות הכנה שהייתה בינינו, למבטים, לריח שלו, לנגיעות שלו. ל-ה-כ-ל. אבל זה כבר לא חשוב. זה עבר. וכן, אולי תמיד תלווה אותי ההרגשה הזאת ותמיד תהיה בתוכי הציפייה שאולי עוד ניפגש בעתיד. אבל בינתיים? טוב לי. וטוב לי באמת בלעדיו."
הפסקה הראשונה נכתבה ב2008. הפסקה השנייה נכתבה היום. קשה. קשה לקרוא עד כמה באמת אהבתי את הבנאדם הזה.
כמובן שהכל שמות בדויים ואולי פה ושם יש קצת סטיות מהחיים האמיתיים שלי אבל זה רק למען שהסיפור יצא נורמאלי חח.
אז הנה הקישור: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=670605
מקווה שתאהבו, צ'או 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
סאפ. :]
