החדר האמיתי היה מבולגן.
לא היה אפשר שלא להבחין בכך.
בכל פינה שהייתם מסתכלים משהו לא היה במקום.
ובכלל, היו יותר מדי דברים בחדר.
זה לא שהוא היה בלגניסט, חלילה; הוא פשוט לא מצא להם מקום.
בחדר הווירטואלי היה דווקא מסודר למדי: היה מסדר בתיקיות, מנקה הסטוריה ומשליך לסל המחזור פריטים שלא השתמש בהם.
***
ועל השידה שליד המיטה הייתה מונחת ערמה של ספרים,שהתחיל לקרוא
והפסיק באמצע.
או בהתחלה.
הוא אף פעם לא סיים דברים שהתחיל.
אולם, בדומה לרוב בני דורו,
את ספר הַפָּנִים היה קורא מדי יום ביומו ונשאב לתוכו.
אף על פי כן, הצטער שהספר לא נגמר לעולם;
להפך - ככל שקוראים בו יותר הכרס הולכת וגדלה.
***
אפילו במבט חטוף על השידה של אביו היה אפשר להבחין בהבדלים בניהם:
מנורה, קופסא למשקפיים, מעמד ורוד למשקפיים שבנו קנה לו (אם כי לא השתמש בו), קבלה, וערמה של ספרים.
הוא בוודאי יקרא את כולם.