הצל של שעונים מעוררים על כונניות

שוב אני פה אחרי הרבה זמן.

הספקתי בינתיים לסיים תיכון, לגרבץ בבית כמה חודשים טובים,

להתגייס, לקבל את העובדה שאני לא אצליח להיות טבעוני או צמחוני בצבא, לסיים טירונות ואימון מתקדם, רגילה, נופש, עלייה לגדוד.

והנה אני פה.

האנשים פה כל כך שונים מהאנשים שהייתי רוצה שיהיו פה.

אנשים טובים ומצחיקים בסך הכל, אבל מאד מקובעים.

אם אתה לא חושב כמוהם, מתנהג כמוהם, מדבר כמוהם, מבלה כמוהם, אוהב את הדברים שהם אוהבים, שומע את המוזיקה שהם שומעים - 

בקיצור, אם אתה לא שייך למיינסטרים של המיינסטרים הישראלי - אתה נחשב מוזר.

התחלתי לקרוא את הספר "שקט - כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר" של סוזן קיין כדי לנסות אולי להרגיש יותר טוב עם העובדה שאני מופנם, ביישן, סוציומט לעיתים ולא חברותי.

אבל אז התחלתי להבין עד כמה אני חסר תועלת. 

הרבה פעמים אנשים מופנמים "מפצים" על כך שהם מופנמים בידע וחוכמה, רעיונות טובים, ענווה, ביכולת מנהיגות שקטה. 

לא מספיק שאני לא חברותי וביישן מדי כדי להשתלב בחברה, המוח שלי גם ריק וחלול, בלי שאיפות לעתיד, בלי תחומי עניין, בלי מוטיבציה,

בלי רצון להשקיע בעצמי ובחיים שלי.

כי בשביל מה? 

אני תלוש. 

לא מרגיש שייך בשום מקום.

בחברת המיינסטרים אני מרגיש דחייה מהרדידות ומהשטחיות.

בחברת השוליים אני מרגיש טיפש ולא מספיק טוב.