הצל של שעונים מעוררים על כונניות

כבר פעם שנייה שאני רואה אותו.

קופאי מבוגר בסופר. אני מעריך בשנות ה-70 לחייו.

מסופר, מגולח, לא שמן. צלול.

הרגשתי שאני מרחם עליו.

קשה לי להיזכר מתי בפעם האחרונה הרגשתי משהו, בעיקר מאז שהתחפש״שתי לפני שבועיים ואני לא מפסיק לגרד ת׳ביצים ולטפס על הקירות.

אני לא מכיר אותו, אני לא יודע מה הסיפור שלו ולמה בן אדם בגיל כזה עוד צריך לעבוד. במיוחד בעבודה כזאת.

האם הוא צריך עוד כסף בשביל אישה חולה בבית? או שאולי האישה מתה וככה הוא ממלא את החלל הריק? כל מיני תסריטים התחילו לרוץ אצלי בראש.

הלב שלי התכווץ.

קשה לי להזכר גם בפעם האחרונה שהתעניינתי באדם אחר באמת, ולא סתם מתוך נימוס.

הוא נראה קצת חסר אונים מול כל הקופאיות הזריזות. יותר איטי.

איטיות כזאת לא בהכרח בגלל הזקנה, הוא פשוט לא שייך. (קצת כמוני).

כנראה חלק מדור שבו לא התייחסו לאנשים כאל מכונות (היום קוראים לזה ׳יעילות׳. או ׳פרודוקטיביות׳). הוא אנושי.

ובתור ׳עם סגולה׳ אני מתאר לעצמי שיוצא לו לשמוע לא פעם התלחששויות ולחטוף מבטים במקרה הטוב, ותלונות וצעקות במקרה הרע.

מה שעצוב בכל הסיפור זה שאותו קופאי משך את תשומת ליבי לא רק בגלל הגיל, אלא בעיקר בגלל שהוא היה גבר.

זאת הסיבה. 

זה מה שגרם לי לעצור ולראות את האיש השקוף הזה.

האמנם זאת נטייה שוביניסטית שרואה רק נשים כשקופות וגברים לא? אני לא חושב.

אני מניח שהייתי יכול להגיע לסיטואציה דומה גם במקרה של אישה בסביבה מקצועית ״גברית״.

אותו שינוי מגדרי ממה שאנחנו התרגלנו אליו הוא זה שגורם לנו לעצור, לשים לב לאדם מולנו ולהפסיק לקבל אותו כמובן מאליו.

אבל זה לא משנה.

אני רק יודע שכל זה גרם לי להרגיש, לחשוב ולכתוב

אחרי כ״כ הרבה זמן.