לא יאמן.
אני כ"כ פנטזיונר.
אני עוד לא יודע עליה כלום וכבר התחלתי עם הפנטזיות שלי.
אני חושב עליה כל הזמן.
אני מדמיין אותנו ביחד, או בדרך לנשף סיום.
בביקור הראשון שלי אצלה או שלה אצלי.
איך שאנחנו לומדים למבחנים, או יוצאים לסרטים.
ומה בסה"כ קרה? היו לנו שתי שיחות בטיול השנתי?
אני פשוט דפוק בראש.
חוץ מזה שאני פרטנר גרוע לשיחות.
תמיד אין לי מה להגיד.
וגם הגמגום.
אוי הגמגום המחורבן הזה.
המחלה הארורה הזאת.
איך היא יכולה להרוס חיים של בנאדם. או לפחות לשנות אותם.
הכי מפחיד זה כשזה מתחיל להשתלט על האישיות.
קראתי שזה מתחיל תוך כמה שנים.
נראה לי שזה כבר קרה.
למען האמת, אני די בטוח שזה כבר קרה.
אין הסבר אחר להתבודדת המתגברת שלי בשנים האחרונות.
זה הגיע למצב שאני לא יודע לדבר עם אנשים. לפתוח איתם בשיחה.
כבר אמרתי שאני פרטנר גרוע לשיחות?
אבל היא באמת משגעת אותי.
יש בה משהו כ"כ תמים ואמיתי וטוב.
אבל הביטחון העצמי הירוד שלי כבר עושה את שלו.
הרי אין לזה סיכוי.
היא מהפילוסופים האלה שחושבים ועוסקים בדברים עמוקים.
כמו שצריך.
ואני? מה הקשר ביני ולבין פילוסופיה.
נראה לי אני האדם הכי רדוד בעולם.
אני יודע שזה מטומטם ולא קשור, אבל גם זה שהיא מרחיבה פיסיקה גורם קצת לרגשי נחיתות.
מצד אחד אני כן רוצה אהבה.
יותר נכון מישהי לאהוב.
אבל מצד שני אני יודע שאני אדם מתבודד
ושמערכת יחסים דורשת השקעה ותשומת לב.
אני פוחד לזנוח. שימאס לי.
פחות או יותר מה שקרה במערכת היחסים האחרונה.
במיוחד בה, שאפשר לחוש עד כמה היא רגישה ופגיעה.
כנראה שבת הזוג האופטימלית בשבילי עוד לא הומצאה.
כנראה שאצטרך מתישהו להחליט על אחת מהאופציות.
בטח אבחר להשאר לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
