אני לא אמורה לחשוב עליו.

כי

אני אוהבת את טל.

באמת באמת.

אני חייבת להפסיק לחשוב על ההוא.

הוא לא חשוב.

הוא לא.

הוא יצא מהתמונה.

הייתה לו את ההזדמנות שלו.

הייתה לי את ההזדמנות שלי.

פספסנו אותה.

עכשיו אני חייבת לשכוח ממנו.

אבל אני לא יכולה.

כי כל פעם יש משהו אחר, שמזכיר לי כמה שאנחנו צריכים להיות ביחד.

כשאני רואה אותי

כשאני מחבקת אותו

כשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי

כשאני נזכרת בדברים מתוקים שהוא עשה

כשאני מסדרת את החדר ומוצאת מחברת שהתכתבתי עם זה שישב לידי בכיתה ט' וכתבתי לו עליו... ועל דברים שהוא אמר לי.... ודברים שהוא עשה...

וכל פעם אני שוב חושבת על היום ההוא...

השעתיים האלה.

שכן היה לנו סיכוי

שכן היינו ביחד

שפשוט באנו וניצלנו את ההזדמנות

ואני לא מתחרטת על שניה מזה.

כי זה היה מושלם.

זה היה נכון.

וזה רק עושה לי עוד יותר רע.

כי אולי עכשיו זה כבר מאוחר מדי.

כי יש לי את טל.

ואני הכי אוהבת אותו בעולם

באמת.

אני חושבת.

וטוב לי, ואני לא רוצה להרוס את זה בגללו...

אפילו שמאז שאני מכירה אותו הייתה בינינו את המשיכה הזאת

אפילו שאני בטוחה שיהיה לי הכי טוב איתו בעולם

אפילו שאני חושבת עליו קצת יותר מדי

ואפילו שאני מרגישה שזה צבוע ומגעיל מצידי.

אני לא אעשה את זה,

כי אני יודעת שאם אני אפרד ממנו, זה לא יהיה טוב,

לא לי ולא לו.

כי בנתיים זה טוב

וזה נכון

וזה כיף.

אז למה סתם להרוס?