|
| 8/2016
אור וצל
כבר קצת יותר מחודש שהמנעול של החדר שלו ככה, אולי יותר, אבל זה הבית של ההורים וזה כבר קצת יותר מחודש שההורים יודעים שהמנעול ככה. תקוע בצורה כזו שאם סוגרים לגמרי אז הדלת ננעלת ואז מישהו צריך לפתוח מבחוץ, אז הוא לא נועל. אם הוא ישן שם, לפעמים כשהוא צריך להתרחק מכל דבר אחר או להתקרב לדברים כואבים אחרים, אז הוא מניח את הזנב של הבובה של הקוף בין הדלת לקיר בשביל שהדלת לא תיטרק. כשהוא מרים את הבובה הוא נזכר בו ובאמא שלו כשהוא היה בגן או בכיתה א׳, הם מסתובבים באיזשהו יריד והוא בוחר בקוף הזה שהיה מחובר אליו קוף קטן יותר. אף אחד לא ראה אבל בשבילו זה היה ברור שמדובר בקופה בכלל, קופה והבן שלה. כשהם חזרו הביתה הוא התיר את התפרים שחיברו ביניהם כמו שההורים שלו עשו לו כל כך הרבה פעמים, עם כל מילה פה ושם, על הדרך. עם כל מנעול שלא מתוקן. החדר הזה שלו בבית של ההורים לא היה מוגן לעולם. תמיד הוא היה הולך למלונה של הכלבים בשביל להרגיש מוגן. הוא ידע שאף אחד לא יחפש אותו שם. מי מתחבא בתוך מלונה? חשב לעצמו שזה המקום הבטוח ביותר בשבילו. בערבים כשהיה ילד, גם כשלא היה ממה להתחבא כבר הלך והתחבא כי התרגל, ושם היה נעים ונוח והרגיש שם רצוי. יותר מכל מקום בבית, שם הרגיש הכי רצוי. לא כי ההורים שלו רצו שיהיה שם, חלילה, הם היו נוזפים בו אם היו יודעים. הוא הרגיש רצוי שם כי המארח היה איש הסוד שלו, כך תמיד הרגיש. איתו הוא היה בוכה וצוחק וישן ואוכל. והכול שם היה הדדי. לכל מקום שהלך או חזר תמיד היה יודע ששם זה מקומו ושיש לו חבר תמיד, לא משנה מה יבוא ביניהם.
היום כשהוא נכנס לבית של ההורים הוא לא שלט על המבט וישר הסתכל לאיפה שהמלונה נהגה לשכון. זה מכאיב לו בכל פעם כי היא כבר לא שם מעל לשנה. ביום השנה למותו של הכלב הוא קנה בירה והתחיל לשתות בדירה שלו. הוא נזכר שיש גם וודקה במקפיא ושהוא שונא וודקה אז שתה גם קצת ממנה. כל מה שהוא הצליח להרגיש היה אשמה, בעיקר על זה שלא היה שם בשבילו כמו שתמיד קיווה להיות. ברגעים האחרונים של הכלב הזה הוא ישן עמוק במיטה שלו, ולפני אותה שינה ליטף אותו הרבה ואולי בגלל זה ישן כל כך טוב. אולי שניהם ישנו טוב בגלל זה, חשב. אבל ברגע האחרון הוא לא היה שם בשביל הכלב שלו. וזה אוכל אותו כבר מאז שהתעורר באותו הבוקר וגילה שבא דבר גדול ביניהם. שברגע האחרון של הכלב שלו היתה רק אכזבה.
אחרי שכבר נהיה קצת שתוי, היא הגיעה, והוא הרגיש שאין סיבה להמשיך לשתות יותר. הוא ראה בה אפשרות. הוא ניסה להכריח את עצמו לסיים את המשקה. הוא ניסה להזכיר לעצמו שהאקסית שלו אמרה לו שכל כך מהר הוא שכח את הכלב שלו וכבר יש לו כלבה חדשה. הוא חשב לעצמו שהיא טיפשה אבל האשמה כרסמה לו בבטן ובמוח ובעיניים ואיפה לא. אפילו עשה קעקוע של הכלב שלו כי רצה לתת לכאב לתפוס צורה על העור. אבל כל זה לא עזר.
המנעול עדיין מקולקל כאן וזה מזכיר לו את הכלב שלו. ואת אח שלו. ואת כל הפחד שיש לעולם הזה להציע לו. המנעול עדיין מקולקל כאן והוא צריך לישון עם דלת לא נעולה והוא רוצה ללכת לישון במלונה אבל הוא כבר גדול והמלונה כבר לא כאן. הוא נזכר שהוא תרם אותה לאיזה בית מחסה ושזו אשליה שזה מנחם אותו כי זה לא מחזיר את הגלגל לאחור. הוא יודע שאם הוא רוצה לתת לדברים לקרות הוא צריך לעשות אותם בעצמו, וזה כבר לא לתת, זה לקחת. אז הוא מנסה לקחת על עצמו דברים. לאט לאט ולא בבת אחת.
הכלבה שלו שוכבת על הרצפה והוא יודע שגם אם היא לא לידו עכשיו, היא תתפוס מקום לצידו בעוד שעתיים והם יתחבקו. כי גם היא יודעת, וגם היא מבינה, זה משחק של אור וצל כשדברים כואבים. והוא גם יודע שהוא לא יתעורר מחר בזמן שרצה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
